א' (השם המלא שמור במערכת) מאזור המרכז שואל:
מה שמך האמיתי?
האלוף (במיל') מנשה אלפי מהישוב אלפי מנשה שואל:
איפה נולדת ואיפה גדלת? – נולדתי ב-1.2.1930 וגדלתי בתל-אביב, ברחוב שלום עליכם, קרוב לים, אחר-כך עברנו לרחוב 'המגיד' ואחר-כך לרחוב שמריהו לוין. אבי עבד כנגר ואחר-כך כקבלן ואמי היתה עקרת-בית וטיפלה בי ובשתי אחיותי, אביגיל ואביבה.
למדתי ב'בית-חינוך לילדי עובדים' ואח"כ בביה"ס 'הכרמל'. משם הגעתי לגימנסיה הרצליה – בה קיבלתי את ההשראה לדמותו של המורה שמילקיהו.
אז זה נכון שהיה לך מורה בשם שמילקיהו? – לא. למורה שבדמותו בניתי את דמות המורה שמילקיהו קראו בשם שלא יכולתי להשתמש בו, כי אף אחד לא היה מאמין שיכול להיות מורה כזה.
אז מה היה שמו? – משה צדק (שהיה מחנכי, ושדמותו של המורה שמילקיהו מבוססת בעיקר עליו), שזכר לי חסד לימודי ובאחרית ימיו הטיל עליי את המשימה להביא להלווייתו לפחות 40 מתלמידיו. (בפועל הבאתי קרוב ל- 100)
מה אהבת לעשות כשהיית ילד? – עיקר הבידור היה ברחוב: משחקי מחבואים, בנדורות (גולות), 'שוטרים וגנבים', כדורגל. המשחקים האהובים עלי היו: – 'דודס' – הקפצת מקל, הקפות בכדור, ו'אסומניה-אבודניה' שפירושו: קפיצת חמור. התחביב שלי כילד היה לכתוב, ויש לי עד היום מחברות שכתבתי בהן סיפורים.
מתי התחלת לכתוב? – עוד לפני שידעתי לקרוא. בפגישותיי עם תלמידים אני מספר איך בהיותי ילד בן חמש בגן, אחרי יום שבו עזרתי לאמי לתלות כביסה, המצאתי את השיר הראשון של חיי:
"בשמים עננים
ועל החבל תחתונים"
בשיעורי חיבור הייתי תלמיד חלש, אך למסיבות הייתי כותב מערכונים שחברי היו נהנים להציג. לכבוד מסיבת בר המצווה שלי כתבתי מערכון שהצגתי בפני חברי לכיתה. אחר-כך, כל פעם שהיתה מסיבת בר-מצווה למישהו (היו לנו כעשרים בנים בכיתה) ביקשו ממני לחזור ולהציג את זה שוב ושוב. היום אפשר למצוא את המערכון בספרי "איה הג'ינג'ית וכל המשפחה"
האם הסיפורים שלך מבוססים על מציאות? – הספרים שכתבתי למבוגרים, כמו חבורה שכזאת או אני פחדן אני , מבוססים על המציאות, כמוהם ספרי הנוער שלי כמו פרא אדם או תעלומת הילקוט, שאת ההווי המתואר בהם רכשתי כשהייתי מורה ומדריך בכפר גלים. לעומת אלה, בספרי הילדים שלי נעזרתי בעיקר בדמיוני.
אם אני כותב על אפריים שנפלו לו המכנסיים אז זה מפני שרציתי להפחיד את הבת שלי מה עלול לקרות לה אם היא לא תרצה לאכול, הודות לה כתבתי גם את הסיפור על אורן שהפך לעץ אורן ואת מוקי צימוקי , והשיר 'עדנה רצתה לאכול רק בכפית של החול'. גם הסיפורים שאני מספר על איה הג'ינג'ית ועל אחיה הם, למעשה, סיפורים שקרו לאחותי הגדולה ולי, כשהיינו קטנים. הכל כמעט קרה באמת.
ירוחם בובלילשווילי מכרכור, צפת ועכו שואל:
איך זה ששמילקיהו מלמד את "איה הג'ינג'ית" בתל-אביב, את "פרא אדם" בביה"ס החקלאי בכפר-גלים ואת "שוקי בקבוקי" במושב שדה מוץ. איך הוא יכול להיות בבת אחת בשלושה מקומות? – יש לכך שני הסברים: האחד אומר שמורה הרוצה להתקיים ממשרתו זקוק לעבוד לפחות בשלוש משרות והשני אומר שזה בגלל עצלנותו של הסופר, שבמקום להמציא לכל ספר מורה חדש, העדיף לנצל את המורה הקיים, המשומש, ולטלטל אותו בלי רחמים ממקום למקום.
זה שנרדם כששאלו את השאלה "האם הסיפורים שלך מבוססים על מציאות?" שואל:
אתה כותב מהדמיון או מהמציאות? (הסופר ששכח שכבר ענה על השאלה הזאת משיב:)
– אני מעדיף לנצל את המציאות. אני חושב שהיא עולה על כל דמיון ורוב הסיפורים שלי למבוגרים מבוססים על אירועים שאני חוויתי בחיי הארוכים.
גם הגיבורים, אם כי אני לא קורא להם בשמם, מבוססים על חברים אמיתיים שהיו לי, אבל רק אני יודע, ואולי גם הם, מי הוא מי.
ובספרי הילדים, הסיפורים הם על דברים שקרו באמת? – אצל הילדים הדמיון והמציאות מתערבבים זה בזה, לכן אני מרשה לעצמי לכתוב על אפריים קומתיים, שגדל עד גובה העפיפון, או על אריק מפוזריק, שמלאך ליל-הסדר החליף לו את האף עם האגודל.
חלק מהסיפורים הם על דברים שקרו לשלושת הילדים שלי, או אפילו לי כשהייתי ילד.
איזה ספר שלך אהוב עליך ביותר? – אני אוהב את 'כשהמורה שמיליקיהו היה ילד' . מצד אחד אלה סיפורים על ילד, אך אותו ילד הוא מי שעתיד להיות יום אחד המורה שמילקיהו. זה מלמד שהמורים לא נולדו מיד עם הביטוי 'שקט בכיתה!', אלא היו פעם ילדים רגילים כמו כולנו. כך שהילדים ילמדו לא להפריע למורים, כי אולי יום אחד הם בעצמם יהיו מורים.
איך נולד הרעיון לספר 'שוקי בקבוקי'? – את הספר 'שוקי בקבוקי' כתבתי בעקבות בקשה של הוריו של הילד ערן אור מכפר-חיים.
כתבתי מחזמר לכפר שלהם שחגג 40 שנה. בחזרות להצגה השתתפו גם ילדי הכפר. בין הילדים בלט במשחקו ובנחמדותו ילד אחד בלונדיני, שמח ועליז, המנהיג של החבר'ה, ערן אור. התברר שהוא שחקן נהדר והגדלתי לו את התפקיד. הוא הפך לגיבור ההצגה.
ערב אחד, ממש יום לפני ההופעה הגדולה, נערכה חזרה כללית אחרונה, שהייתה מאוד מוצלחת. בסוף החזרה שחררו את כל הילדים לבתיהם ומהמבוגרים ביקשו להישאר לחזרה נוספת. מאחר שערן היה שובב ואהב מאוד את החזרות למופע, הוא נשאר והסתובב סביב הבמה. הוא הלך יחף, (לא פחד מכל מיני רמשים וחרקים), דרך על חוט חשמל שלא היה מבודד היטב ומת. כמובן, ביטלו את ההצגה. לא ידעתי איך לנחם את ההורים שלו. ואז הם ביקשו ממני שאם אכתוב פעם סיפור על ילדים שחיים במושב, שאתן לאחד הגיבורים את השם ערן.
אמנם הספר נקרא על שם שוקי בקבוקי, שהוא גיבור דמיוני, אבל אחד הילדים בסיפור, המנהיג השני, (שבתחילת הסיפור הוא ושוקי-בקבוקי אוייבים ובהמשך הם כורתים ביניהם ברית אחים וחברים), הוא ערן, על שם הילד ערן אור מכפר-חיים.
האם אתה קורא ספרים לילדים שלך?
– כשהם היו קטנים, הייתי קורא להם לפני השינה. בייחוד לבן הזקונים, ימי, ממנו למדתי שאפשר לקרוא לילדים גם סיפורים הכתובים בשפה גבוהה. פעם קראתי לו סיפור של גלילה רון פדר על כיבוש המצדה והגעתי לקטע שבו היא כותבת שהיהודים דירדרו אבנים על הרומאים. תוך קריאה אמרתי לעצמי למה אני צריך לסבך את החיים לילד בן חמש עם המילה דירדרו ולכן החלפתי אותה לגילגלו. כשהמשכתי לקרוא אמרתי לעצמי למה שהילד לא ילמד מילים חדשות, אפילו אם הן קשות? לכן עצרתי בקריאה ואמרתי לילד סליחה, טעיתי. הייתי צריך לקרוא לך בדיוק כמו שכתוב "היהודים דירדרו אבנים על הרומאים" אתה יודע מה זה דירדרו?
-בטח אמר לי הבן, אבל אני לא האמנתי לו ואמרתי: "אם כך, תן לי דוגמה של משפט עם המילה דירדרו!"
"מה הבעיה," - אמר הקטן - "לדרדר לזנות".
מאז אני כבר לא נרתע להכניס לסיפוריי גם מילים הנחשבות למורכבות ואם המבוגרים לא יבינו, תמיד יימצא בסביבה איזה ילד שיוכל להסביר להם.
אתה נפגש עם ילדים אחרים? – בטח, בבתי ספר.
ומה אתה מספר להם? – עלי ועל סופרים וספרים אחרים ועונה על שאלות ותשובות.
מה הם שואלים? – בדרך כלל הם קודם כל רוצים לדעת למה קוראים לי פוצ'ו.
מה תוכל לייעץ לילדים שרוצים להיות סופרים? – שיקראו הרבה ספרים. אחת הסיבות שהפכתי לסופר היא שכשהייתי קורא איזה ספר טוב, כל כך קנאתי בסופר, למשל שלום עליכם , שאמרתי לעצמי הלוואי שגם אני הייתי יכול לכתוב ככה כשאהיה גדול.
האם אתה שמח להיות סופר? – אני בכל אופן לא עצוב.
שאלות נוספות לפוצ'ו:
– למה קוראים לך פוצ'ו?
שתי שאלות משולחן המערכת:
– בקריאה אחרת, מתוך סרגל הזמן בו אנו מצויים היום, אני ערה במיוחד לשכנות הקומי והמגוחך, עם הרצין והנעלה בספרך. התמהיל, שאיננו נופל בפח ההרואיזם המשכר, מציג דלפוניות מהתלת חבוקה בחמלה סולחת ואוהבת ואלה מחדירים בספר משב ביקורתי.
האם בקשת לשלב בספרך גם סאטירה חברתית? האם היית ער לביקורת הסמויה העולה במודע או שלא במודע, מתוך העלילה, הדמויות והווי חיי היום-יום הטובלים באין-אונות, התקלסות לצד הקרבה?
האם קוראיך היו ערים לעמדה הביקורתית/מהתלת או שנסחפו ברוח ההרואית, שעטפה כשלייה את בני אותו הדור?
ושאלה נוספת:
– מתוך קריאת הספר עולה בי התחושה שאתוס הרעות והאחווה, המייצג סגולות נעלות, ניזון גם מערכים העשויים להיתפס בעת אחרת, באורח שונה: חיפוי, השתקה, חישוק, הימנעות מביקורת, היסחפות אחר מי שמעז לבצע יותר מכל מעשי תעלולים (הגובלים לעיתים בהתעללות), הצנעת ה"אני" לטובת ה"אנחנו" וכד'. האם כל אלה היו בלתי נמנעים בחברה הנלחמת על חייה ומבקשת לשרוד?
ספרך מתכתב, לא במקרה, עם נמצ'ק מ"מחניים" ו"איזהו גיבור". העקדה ושחיטת התמימים ממסגרת את העלילה. דומה שיש כאן אמירה חברתית מאוד מאוד נוקבת. האם היית ער לכך כשכתבת את הספר? והיום?
האם אינני קוראת את הספר נכון?