קורות חיים | פוצ'ופדיה


נולד בתל-אביב ב-1.2.1930. למד ב'בית-חינוך לילדי עובדים' ואח"כ בביה"ס 'הכרמל'. משם הגיע לגימנסיה הרצליה – בה קיבל את ההשראה לדמותו של המורה הדגול שמילקיהו. בסיום לימודיו בתיכון, בפרוץ מלחמת העצמאות, התקבל לפלמ"ח ולחם בעמק הירדן ובנגב.

הקריירה הספרותית שלו החלה בגיל 19, כשהיה חבר קיבוץ נתיב הל"ה ועסק בכתיבת דו"ח על המטעים (1953-1949). בתקופה זאת כתב בסתר את 'חבורה שכזאת' ושלח את כתב היד להוצאת 'הקיבוץ המאוחד', שדחתה אותו. שבע שנים המשיך לשמור על כתב-היד, עד שהוצאת 'מסדה' הכריזה על תחרות ספרי ביכורים. הוא שלח את כתב היד לתחרות וזכה בפרס ברש היוקרתי.

אותה תקופה למד חקלאות באוניברסיטה העברית וסיים בתואר 'אגרונום'. היה מורה לטבע בבית-הספר החקלאי בכפר-גלים, קצין תרבות באניה, ובמשך 15 שנים ניהל מחלקה במפעל לפלסטיק, כאשר גם שם, בין ענייני הפלסטיק, כתב כ-100 תסריטים לתוכנית הטלויזיה לילדים ' טלפלא',מדורי הומור בעיתוני ילדים ונוער ('הארץ שלנו', 'פילון' ועוד), מערכונים ושירים ללהקות צבאיות, מחזה לילדים ('ציפי-קונץ' עם ציפי שביט) והשתתף בעריכת המוסף לילדים 'מעריב שלי'. לאחר שעזב את העבודה במפעל לפלסטיק, התמסר לכתיבה ובסך הכל יצאו לאור כ-30 ספרים מפרי עטו. פרסם סיפור בהמשכים לעיתון 'חדשות' וטור שבועי ב'מעריב לנוער' בשם 'איה הג'ינג'ית בניו יורק'.

זכה בששה פרסים ספרותיים. שלושה מספריו עובדו לקולנוע: 'חבורה שכזאת' , 'אולי תרדו שם' ו'יוסל'ה-איך-זה-קרה'.

לפני כשלוש שנים התאלמן פוצ'ו מאשתו דיצה לבית מאיר. כיום מחלק פוצ'ו את זמנו בין תל-אביב וכרמי-יוסף. הוא אב לעדנה, אורי וימי. סבא למיכל ולשחר. שמו האמיתי ישראל ויסלר.


חזרה לראש העמוד










פוצ'ופדיה
על מושגים ארכאיים, מונחים נכחדים ו אישים


הפוצ'ופדיה, האנציקלופדיה הפוצ'ואית החופשית,
באה בחלקה הראשון לספר על אישים, חברים וקולגות אשר תרמו את חלקם הנכבד למפעל הספרותי הצנוע שלי. תודתי להם. בלה, בלה, בלה...

ובחלקה השני היא מתיימרת להבהיר ולבאר מושגים, מונחים ומילים הלקוחים מן הז'רגון הארצישראלי של ימי ראשית המדינה, המופיעים תדיר בין דפי ספריי, כל זאת על מנת לתת לדורות הנוכחיים והעתידיים מענה על שאלות כגון : "מה זה ז'רגון?", "מה זה אנציקלופדיה?", "מי זאת טוריה?"






אופק, אוריאל – היה חובש קרבי בפלמ"ח בחטיבת הראל, נפל בשבי הירדני וכתב על זאת ספר, אבל עיקר תרומתו הוא במחקר ספרות הילדים העולמית והיהודית והוא למעשה נחשב למי שהעלה את ספרות הילדים על המדף האקדמאי.
בלקסיקון אוריאל אופק, שכתב כל חייו והספיק לגמור בשנתו האחרונה, הוא מביא את רשימת כל סופרי הילדים עם תולדותיהם וספריהם. אפילו אני, כשאני רוצה לדעת איזה ספרים כתבתי ומתי, אני מסתכל בלקסיקון שלו ובכל הזדמנות אני מצטט את מה שכתב עלי: "הסופר פוצ'ו הוא בחיר סופרי ההומור לילדים בארץ." הייתם מאמינים?

אורגד, דורית – סופרת ילדים. היא שהתלהבה מהפרק הראשון של "זאת שכולם יודעים" שהיה עוד בכתובים ועודדה אותי לכתוב אותו. לא אשכח לה את זה.

אטלס, יהודה – יליד עין עירון, עיתונאי, סופר ילדים וחוקר ספרות נחשב, בזכותו כתבתי את הספר "כשהמורה שמילקיהו היה ילד" שנכתב לראשונה ל"פילון" שהוא ערך. חבר טוב.

אלפי, יוסי – גדול מספרי הסיפורים. האיש שלא רק דומה לג'ורג' לוקאס, אלא גם אבא של גורי... נו, תכתוב משהו, לא משנה מה, העיקר שיימלא שבע או שמונה שורות. היה חובש קרבי בפלמ"ח בחטיבת הראל, נפל בשבי הירדני וכתב על זאת ספר, אבל עיקר תרומתו הוא בניהול פסטיבל מספרי הסיפורים לדורותיו, האפיקטיבי יותר מכל סם שינה חוקי כלשהו.

אראלה – את אראלה הציירת הכרתי לראשונה בפלמ"ח, בזמן מלחמת השחרור ואחר כך בקיבוץ נתיב הל"ה, בו ערכנו יחד את עיתון המשק. כש"איה הג'ינגית" עמדה לצאת לאור, היה לי ברור שהיא תהיה המאיירת שלו. היה זה ספר האיורים הראשון שלה, היא ציירה אותו עם כל הלב כשבני משפחתה וחבריה לקיבוץ משמשים לה כדוגמנים שלא בידיעתם.
כ-20 ספרים משותפים נוספים ושלושים וחמש שנה מאוחר יותר, כאשר הוצאת "אורנית" פנתה אליי בהצעה להוציא את הספר מחדש במתכונת אלבומית המכילה את כל שלושת הכרכים, התניתי את הסכמתי בכך שהציורים יישארו של אראלה. למוטי לא הייתה כל התנגדות, להפך, ואראלה נרתמה לעבודה.
כחודש אחרי שהתחילה, התבשרתי מפיה שרוב העבודה כבר נעשתה ועוד שבוע היא גומרת. אחרי שבוע, בדיוק במועד המובטח, באתי לקיבוץ יחד עם עוד מאות מחבריה, שבאו להשתתף בהלוויתה. אראלה החזירה את נשמתה לבורא, כשהיא מציירת את העטיפה ומוסיפה לציור המקורי קצת צבע ושתי דמויות גזורות, אמא ואבא של איה ושל אחיה, כשהם דוחסים משהו לאוזניו. קשה להמלט ממחשבה על נפלאות הגורל, שהחליט לפתוח את מעגל האיורים של אראלה עם "איה הג'ינג'ית" ולסגור אותו עם אותו ספר. ספר שעל כריכתו מצויירת גיבורת הסיפור כשמעגלים מעגלים מקיפים אותה.


חזרה לתחילת הפוצ'ופדיה



ביבר, שאול – פלמ"חניק ותיק, מ"מ המחלקה הערבית, השתתף בהעלאת מעפילים, בשחרור המעפילים ממחנה עתלית ועוד.
עיקר ייחודו הוא בהומור המיוחד שלו, שתרם רבות לרוח הפלמ"ח וללא ספק השפיע בעקיפין גם עליי.

בית-אריה, יצחק (פרופ') – ארכיאולוג בעל שם בינלאומי. במלחמת יום כיפור איבד את בנו, אופיר. למד איתי ארבע שנים בגימנסיה הרצליה, במגמה החקלאית. אוהב להזכיר בכל הזדמנות את ההקדשה שכתבתי על הספר "חבורה שכזאת" שנתתי לו: "לאיציק, לזכר הימים שישבנו יחד בגימנסיה הרצליה ולשנינו לא היה ממי להעתיק."



בנאי, יוסי – שחקן. תפקידו הקולנועי הראשון היה "יוסיניו" בסרט "חבורה שכזאת" . במשך השנים נפגשנו מספר פעמים כדי שאכתוב לו מערכונים, אבל לא יצא מזה שום דבר. מערכון אחד על הטלפונים שכתבתי לפי הזמנתו, שוכב אצלי באיזה מקום.



בן-יהודה, נתיבה – לפני זמן מה פגשתי את הפלמ"חניקית הוותיקה, נתיבה בן יהודה, שאותה אני מכיר מגימנסיה הרצליה וכידוע כתבה ספרים משלה על חוויותיה ועל התנסויותיה השונות כפלמ"חניקית (שהם לא בדיוק אורתודוכסיים, וכללו בין היתר גם התנסויות מיניות עם אנשי משק שונים, שלנו, הזכרים הפלמ"חניקים לא היו כל כך). היא ניגשה אליי בפנים צוהלות ואמרה לי: אה, פוצ'ו איזה יופי שאני רואה אותך! איזה צירוף מקרים נפלא! בדיוק אתמול קיבלתי קסטה של "חבורה שכזאת" וראיתי את הסרט. מה אני אגיד לך? מה אני יכולה להגיד? חרא של סרט!!! זה מה שהיה הפלמ"ח? רק קומזיצים ותעלולים? ואיפה הקרבות? ואיפה המעפילים שהבאנו! ואיפה הגשרים שפוצצנו !? רציתי להגיד לה שאני לא היסטוריון והספר עוסק רק בפן אחד של הפלמ"ח, בהווי ועל השאר שיכתבו האחרים. אבל היא היתה כל כך נסערת עד שלא הצלחתי לענות לה כהלכה.


חזרה לתחילת הפוצ'ופדיה



גלבוע, אמיר – משורר נחשב ("פתאום קם אדם..."). עבד כעורך בהוצאת מסדה. ערך את ספרי "אני פחדן אני" ולא השמיט כלום, בניגוד לאהרון מגד (ע"ע). הייתי אוהב לשבת לצדו בביקורי בהוצאה ולהשמיץ ביחד את מסדה.

גלבוע, דוד – אגרונום. היה עוזרו של שר החקלאות גבתי. בששת הימים נפגשנו במקרה באל-עריש ונפלנו זה על זרועות זה. למד איתי בפקולטה לחקלאות והשתתף בסיפור המתיחה על "הבתולה מתל ברוך" הוא היה זה שהסתתר על הגג ואחר כך התפרץ לדירה כשהוא משחק את תפקיד הבעל הפושע של ה"בתולה" שיצא מבית הסוהר ומאיים להרוג את כל מי שימצא במיטתה.

גלברט, עופרה – סופרת ועורכת מצויינת. כשערכה את ירחון הנוער "משהו" פנתה אלי ובזכותה נכתב ספר הצ'יזבאטים שלי "אהבה בליל הפשפשים" . חברה אמיתית.

גלעד, זרובבל – משורר. חבר עין חרוד. חיבר את המנון הפלמ"ח. הצטרף להכשרה שלנו כשישבנו סביב המדורה בקיבוצו. החבר'ה העלו זיכרונות ואני סיפרתי על שחיטת הכבשה שלא רצתה למות. הסיפור כנראה הרשים אותו והוא הכניסו לספר הפלמ"ח עם שמי. כאשר ס. יזהר (ע"ע). כתב את ימי ציקלג הוא השתמש באותו סיפור והשאיר בו גם את שמי, בלי לדעת שמדובר במישהו אמיתי. מיותר לציין שהספר "חבורה שכזאת" נפתח בתיאור אותה שחיטה.


חזרה לתחילת הפוצ'ופדיה




דותן, דודו – שחקן, בדרן, סופר. תחקרתי אותו ארוכות לקראת הופעתו בסידרה "מי סופר" אבל אני לא חושב שבגלל זה הוא מת בגיל צעיר. היה עלם מוכשר, מצחיק, ונעים הליכות.

חזרה לתחילת הפוצ'ופדיה



הראל, אהרון – לשעבר חבר נתיב הל"ה, יו"ר מועצת בית שמש, ח"כ יו"ר רשות השידור ועוד ח"כ יו"ר רשות השידור ועוד. אשתו, נירה, היא שידוך שלי והוא אף פעם לא כעס עליי על כך..

הראל, נירה – אשתו. סופרת ילדים. עורכת "פילון" , אילת המבולבלת נולדה אצלה. יוזמת ומפעילת אתר הילדים דףדף. חברה טובה.

הרוסי, עמנואל – פזמונאי וסופר ילדים, מראשוני הכותבים למטאטא ("דודה, הגידי לנו כן") בנו, אבנר, חברי מילדות. השאיר אחריו ארגז מלא כתבי יד המחכים לגואל.


חזרה לתחילת הפוצ'ופדיה



וירשובסקי, מרדכי – בוגר מחזור תש"ח בגימנסיה הרצליה. הצטיין בשנינותו כבר אז. היה ח"כ וחבר מועצת תל אביב.


חזרה לתחילת הפוצ'ופדיה



זמיר (נכטיגל), יצחק – בוגר תש"ח בג.ע.ה. גאוות הלמד-ווניקים. היה שופט בית המשפט העליון. ויועץ משפטי לממשלה.

זמיר, מיכל – סופרת. עיתונאית. הבת של האלוף צבי זמיר. כתבה עליי במעריב (10 תחנות תרבות). חמודה. ספרה "מתקנים ואטרקציות" מלא הומור וראוי לתשומת לב.


חזרה לתחילת הפוצ'ופדיה



חורגין, יעקב – סופר. מורה. סיפרו "בין חייתו אדם" היה מבוקש ביותר. היה מורה בבי"ס הכרמל (לא שלי) והייתי רואה אותו מסתובב כצל במסדרונות בית הספר ולא רואה אותי, העומד ומסתכל עליו בהערצה.

חי, יעקב – מהנדס מצליח וחבר נאמן. למדנו באותו מחזור בגימנסיה הרצליה והכרתיו מקרוב כשיצא לנו לדור באותו אוהל בקורס מפקדי חג"ם. הוא שאסף סביבו אותי ועוד כמה חברים כדי שנלך ביחד לפלמ"ח עם גרעין של הנוער העובד. הייתי מגיע לפלמ"ח בכל מקרה, אבל אולי ליחידה אחרת שבה הייתי פוגש חברים אחרים ואז הספר חבורה שכזאת היה יוצא עם סיפורים אחרים. המשכנו לשמור על קשר עד יומו האחרון. חסר לי מאוד. להלן ההספד שנשאתי על קברו: ההספד

חיטמן, עוזי – מלחין, פזמונאי וקודם כל בן אדם וחבר. את המחזמר לילדים "ציפי קונץ" שכתבתי לציפי שביט הוא הלחין. יופי של לחנים, שיום אחד בטח יגיעו לאוזני הציבור.

חפר, חיים – משורר הפלמ"ח. מייסד הציזבאטרון. יזם אוהלי פלמ"ח. בהסכמתו ואולי ביוזמתו צורפתי לעמותה שיעודה להנציח את עלילות הפלמ"ח ע"י ראיונות עם אנשי הפלמ"ח כל עוד זיכרונם עמם ועדיין לא לברכה. מהר מאוד הבנתי שאני הייתי בונה את סרטי העמותה אחרת, בצורה יותר סיפורית, תוך הנצחת רוח הפלמ"ח, אבל כאן חפר הוא המולך וככל האחרים שמשתי גם אני חותמת גומי לשיגיונותיו. נשארתי בעמותה כי אנשיה היו מלח הארץ, כמו סמק מפקד אוניות מעפילים, ולוחמים נועזים כמו רעננה , מפקד סן סימון ועוד ותיקי פלמ"ח, שאני ילד לעומתם. את שיריו של חיים חפר שרנו עוד בקורסים של ג'וערה, ובלעדיו הפלמ"ח לא היה כפי שהוא ולא היה נחרת בלב האומה לנצח.


חזרה לתחילת הפוצ'ופדיה



טהר לב, יורם – פזמונאי בחסד. היחיד ששיריו מעוררים את קנאתי. חבר.

טרומפלדור, יוסף – גיבור לאומי, שידו הימנית נקטעה כשהיה חייל בצבא הרוסי. יצא להגנת תל-חי ונהרג עם עוד 7 חבריו בי"א באדר 1920, לא לפני שהספיק לומר "טוב למות בעד ארצנו".
במגירה שלי שוכב לאנחות מחזה "טרומפלדור לא מת" ובו מסופר על האסון שקרה לגיבור הלאומי שלנו, שנשאר חי עד ימינו והוא עובד במקצועו הישן כרופא שיניים קטוע יד ופושט רגל שיש לו בעיות עם מס הכנסה, ועם בנו שירד מהארץ, ובעיקר עם זה שבי"א באדר כבר לא מזמינים אותו לבתי הספר, לדבר על תל-חי.

טשרנוביץ, ימימה – סופרת ילדים שגילאי דור תש"ח גדלו עליה ("שמונה בעקבות אחד", למשל). ברשותי תחקיר שעשיתי עליה לקראת שידורה בתוכנית "מי סופר". אשה נחמדה מאוד. ז"ל.


חזרה לתחילת הפוצ'ופדיה



ינאי, ראובן – עורך במחנה גדנע. מייסד מעריב לנוער. לבקשתו כתבתי את המדור השבועי איה הג'ינג'ית וככה נולד גם המורה שמילקיהו.

יניב, יהודה – עיתונאי ומפיק סרטי תעודה. הפיק את הסידרה "מי סופר" בה הנציח כארבעים סופרי ילדים. ואת "המאחז בחירבת מחאז". סרט בו אני הטוראי מתעד אלופים כמו גנדי, חקה, שייקה גביש ואחרים. אשתו, חיה יניב, מצחיקנית ואמנית בפני עצמה. חברים ושכנים בכרמי יוסף.

יציב, יצחק – עורך דבר לילדים. הייתי קורא את מאמריו בעיתון הילדים ולומד ממנו על מצבנו בעולם, עוד לפני שידעתי שיום אחד אקבל את פרס יציב על ספרי "חבורת מתושלח".


חזרה לתחילת הפוצ'ופדיה



כרמלי, דניאלה – גרושה נחמדה עם 3 ילדים שבאה לגור בביתנו בשדרות סמאטס. (לא מצאתי שמות אחרים באות "כ" )


חזרה לתחילת הפוצ'ופדיה



לביא, שי – חבר טוב. במאי ומלחין. כתבתי לו קרוב ל-50 חגי יובל ובזכותו המגירה שלי התעשרה בעשרות פזמונים ומערכונים. אחד השלאגרים שלו "לחיות בחיק הטבע" היא יצירה משותפת של שנינו.

לבני, יצחק – עורך במחנה, מפקד גלי צה"ל, ויו"ר רשות השידור. בשעתו הביא אותי ככוכב לכתיבת מאמרים לבמחנה.

לרמן, ישראל – סופר ילדים. במפגש שהיה לי בימית ב-1980 הילדים שאלו אותי שאלות על הספרים שלו בייחוד על "יורים על השכונה" מפני שהספרנית גילתה להם ששמו האמיתי של פוצ'ו זה ישראל לרמן.


חזרה לתחילת הפוצ'ופדיה



מגד, אהרון – סופר נחשב. היה הלוחם הראשי בועדת השופטים שהחליטה לתת לכתב היד של "חבורה שכזאת" את פרס ברש.

מוסינזון, יגאל – סופר ומחבר חסמב"ה. הכרתיו מקרוב בזכות אשתו הרביעית חנה , שהייתה חברה טובה של אשתי.
בשעתו הטילה עליי אמה של חנה משימה: ללכת לבקש ממנו שיעזוב את הילדה שלה, ביצעתי את המשימה ונכשלתי כשלון חרוץ. עדות לכך הם רנן וגיל , ילדיהם המוכשרים של הזוג וחברים של שלושת ילדיי.

מורג, אורה – סופרת נוער מצליחה. חברה.

מרגולין, יהושע – זואולוג נערץ של ימי ילדותנו. פעם בא אלינו עם חרגול, כשעבדנו בגינת הירקות של בית ספר הכרמל ושאל מי יודע אם זה זכר או נקבה. יוזי קפיטולניק , היום עו"ד באילת, פסק "זכר" וכשנשאל למה אמר "כי יש לו בליטה באמצע הבטן" עד היום אני לא יודע אם זה נכון או לא...

מרון, נגה – סופרת טובה ומעניינת. חברה.

מרשק, בני – הפוליטרוק הנערץ של הפלמ"ח. לצערי לא נפגשתי עמו מקרוב, אבל היה שחשבתי לכתוב עליו ספר.


חזרה לתחילת הפוצ'ופדיה



נאור, לאה – סופרת ופזמונאית מוכשרת. חברה טובה.

נאור, מוטקה – בעלה. סופר וחוקר ארץ ישראל. מפקד גלי צה"ל ועורך במחנה נח"ל. חבר.


חזרה לתחילת הפוצ'ופדיה



ס. יזהר – סופר נחשב. כשראיינתי אותו על סיפרו "ימי צקלג" , חיכיתי שישאל שאלה אחת על "אני פחדן אני" המספר על אותו קרב ועל אותם לוחמים, אפילו השתמשתי באותם שמות של כמה גיבורים. אבל הוא התעלם לגמרי.
חשבתי שאולי לא קרא ולא שמע על ספרי ונתתי לו אותו בסוף הראיון. הוא קיבלו בנימוס, אבל מאז לא שמעתי ממנו. ת.נ.צ.ב.ה.

סרני, דבורה אילון – מורה לטבע בגימנסיה הרצליה. אהבתי את שיעוריה ואולי גם אותה.


חזרה לתחילת הפוצ'ופדיה



עומר, דבורה – סופרת חרוצה מאין כמותה. חברה טובה.


חזרה לתחילת הפוצ'ופדיה



פינקרפלד עמיר אנדה – קוץ נכנס לי באצבע / בכיתי מאוד / אמא קוץ לי הוציאה / ולא כאב לי עוד / אך אני שוב בכיתי / בכיתי כל היום / על אצבעי הקטנה ראיתי דם אדום... רק בזכות שיר נחמד כזה ועוד אחרים כמו הקיפוד שרצה לרקוד אך לא מצא חבר כי הוא דוקר, היא ראויה להיכלל בפנתיאון משוררי הילדים. הכרתי אותה מאז שגרה ברחוב המגיד, מול הבית שלי.

פומרנץ (פומי), אליעזר – משורר מתוסכל. למד אתי בגימנסיה הרצליה ויחד ערכנו את מסיבות הכיתה. הוא השמנמן המוצק, יחד עם יענקלה חי העיראקי הממזר (ע"ע) היוו את הדמות של יוסי פס מחבורה שכזאת. יחד אירגנו את ימי הלימודים של הלמ"דווניקים בגימנסיה הרצליה. ועכשיו נשארתי לבדי. הוא חסר לי מאוד.

ההספד על קברו


חזרה לתחילת הפוצ'ופדיה



צדק, משה – המחנך שלי בגימנסיה. הוא שהוציא ממני הבטחה שאביא לפחות 40 תלמידים להלווייתו (הבאתי קרוב למאה). דוד אופק עשה על כך סרט תיעודי שזכה בכמה פרסים. מכל המורים שהיו לי, הוא הקרוב ביותר לדמותו של המורה שמילקיהו.


חזרה לתחילת הפוצ'ופדיה





קיפניס, לוין – נו, באמת? איך אתה לא כותב על לוין קיפניס? אולי תכתוב עליו איזו שורה או שתיים, בכל זאת, אתה יודע, לוין קיפניס, זה אבן פינה, זה חוד החנית, זה לא סתם ארחי פרחי, זה לא הולך ברגל, זה לא עודד בורלא, זה לא עמוס פוסה, זה לא ביאליק ... רק תכתוב כבר משהו. לא חבל? תיראה, כבר במילא התחלתי את הציור

קריץ, ראובן – מרצה אקדמאי לספרות. הזמין אותי להשתתף בסמינריון שנערך באוניברסיטה על ספרי מלחמת העצמאות וביניהם ספרי "אני פחדן אני" התלמידים ניתחו את הספר ואחר כך שאלו אותי שאלות וגם נאלצו להשיב עליהן בעצמם, כי אני לא הבנתי מה הם רוצים מחיי. ערב אחד פגשתי אותו בשבוע הספר בתל אביב ונתתי לו את ספרי "חצי חצי". הוא התנצל שלמחרת הוא טס לחו"ל ויקרא אותו רק שם. אחרי יומיים קיבלתי בדואר שנשלח עוד מהארץ שיר הלל שנכתב לפי הא"ב ברוח הספר שקיבל ממני. את השיר הזה הכנסתי בדף האחרון של הספר "על הא ועל דא" והריהו גם כאן:
כבר בהתחלה קרי א ה
התמלאתי הנ א ה
מיד מצאתי לי סי ב ה
לכתוב לפוצ'ו בחי ב ה ...
(המשך בקובץ המצורף)


חזרה לתחילת הפוצ'ופדיה



רבינוביץ, שלום – ראו שלום עליכם


חזרה לתחילת הפוצ'ופדיה



שלום עליכם – גיליתי אותו בחופש הגדול של כיתה ו' ומאז הוא הסופר הנערץ עלי. לא הבנתי איך בני כתתי לא קוראים את כל ספריו בזה אחר זה. הספר הראשון שכתבתי כספר "ביינלה גאון הממציאים" בגיל 14, נכתב בהשראתו.
כשהייתי בארה"ב ב-1985 הלכתי לחפש את קברו לראות אם צוואתו הופיעה על מצבתו כפי שביקש. והאם נכתבה עברית או אידיש. "איש יהודי פשוט היה / יהודית כתב לשמח / לבב המון עם ונשיו / פה נקבר יהודי מבדח..." השיר הודפס כולו באידיש בחזית המצבה ורק כשסובבתי את המצבה ראיתי שבצדו האחורי הוא מתורגם לעברית. "עת כל העולם צחק מחא לו כפיים / בכתה נפשו במסתרים / עד אל עליון בשמיים... "
שאלתי בטלפון את בלה קויפמן , נכדתו למה הוא בכה והיא אמרה בגלל בנו שמת בגיל צעיר. הוא טען בפניה שבכל מקום שהוא הולך, הארון שלו הולך עמו.


חזרה לתחילת הפוצ'ופדיה




תפוצו לכם ממני – שזה אומר 'תעזבו אותי כבר בשקט'. נגמרו האותיות. וחוץ מזה אין. לא מכיר. אין לי אף אחד שמתחיל ב-ת' ...מה תעשו לי?


חזרה לתחילת הפוצ'ופדיה








חלק שני:
II. מושגים של אז






אצ"ל – ארגון צבאי לאומי. ארגון קטן שלא היה כפוף להנהגת היישוב ופעל באופן עצמאי, כשעיקר מאבקו הוא סילוק הבריטים מהארץ.

אריתריאה – מדינה באפריקה, שהייתה תחת שלטון הבריטים, ולשם הם היגלו אנשי אצ"ל ולח"י (ע"ע)

א"ש לילה – אימוני שדה הנערכים בלילה (לא לבלבל עם עש לילה העורך את אימוניו בכרסום בגדי צמר בארון הבגדים).





ברחש – סוג של יתוש זעיר שאינו מוכר לתושבי הערים, אך היוצאים לעבודת השדה בימי הקיץ יכולים לצאת מדעתם כשעדת ברחשים מחליטה לשגע אותם.





ג'וב – עבודה. כינוי פלמ"חי לפעולה קרבית.

גרעין – קבוצת הכשרה של חברי תנועת נוער המתארגנים לעלות להתיישבות. (לא לבלבל עם גרעיני אבטיח)





דגנרט – כינוי פלמ"חי למי שדפוק בשכל.

דֶג – כינוי חיבה לדגנרט נחמד.

דינאמיט – חומר נפץ המשמש לפיצוץ בתים, גשרים, סלעים וכד'






הברקן, הר – ההר הכי גבוה בהרי הגלבוע. צופה מזרחה לעבר עמק בית שאן.

הווי – שמח, מסיבת רעים, אירוע חברתי, הווי נו... איך להסביר את זה?

היטלר יוגנד – נערי היטלר. תנועת הנוער של המשטר הנאצי בגרמניה. בסוף מלחמת העולם השנייה כשהצבא הגרמני כמעט הובס, גוייסו נערי תנועת הנוער הנאצית וקיבלו רובים כדי להגן על ברלין.

הכשרה – קבוצת אנשים צעירים המכשירים את עצמם (בדרך כלל באחד הקיבוצים הותיקים) להקים קיבוץ חדש, או להשלים קיבוץ ותיק.

הכשרה מגוייסת – כך נקראו הכשרות שפעלו במסגרת הפלמ"ח.

הלמ"דווניקים – הכוונה ל–36 הצדיקים שבזכותם העולם קיים ו/או גם למחזור ל"ו של גימנסיה הרצליה (מחזור תש"ח) שהפסידו חודשיים של לימודים בגלל מלחמת העצמאות ואחרי 55 שנים הסכימה הגימנסיה להחזיר להם את חוב הלימודים ומאז הם חוזרים לגימנסיה ללמוד יום אחד בשנה, ב-15 למאי.

הסוכנות היהודית – כך נקראה הנהגת הישוב שבראשה עמד אז דוד בן גוריון.





ווס ווסים – הכוונה לאשכנזים דוברי אידיש. המילה "ווס" באידיש היא "מה" בעברית.





זקס – מלת קוד שהגיעה עם בוא שרידי המחנות של היטלר והיא מלת אזהרה. לדוגמה – זקס! המשטרה באה! בפלמ"ח שימשה המילה את דיירי השיכון המעורב, כשאיזו בת באוהל רצתה להחליף בגדים הייתה מכריזה "זקס" וכל הבנים היו עוצמים את עיניהם (חוץ מיוסי פס שתמיד היה מציץ).





חרמש – מוט ארוך שבקצהו חרב מעוגלת. המשמש בעיקר לקציר ירק, או כאביזר הכרחי למי שמתחפש למלאך המוות.




טוריה – כלי חקלאי דמוי מעדר, המשמש בעיקר לעקירת עשבים או חפירת בורות (ר' גם "שיבריה")






יקה – ראשי תיבות של יהודי קשה הבנה. הכוונה ליהודים יוצאי גרמניה שהתקשו מאוד ללמוד את השפה העברית. ליקה שבנוסף לאי ידיעת השפה היה גם טמבל קראו "יקה פוץ."



כולבויניק – קערת מתכת הניצבת במרכז השולחן, שלתוכה היינו מרוקנים שרידי אוכל בלתי אכילים.



לֶבֶּן – מוצר חלב, מעין שמנת של עניים, שהיה מוגש בחצי בקבוק עב זכוכית.

לח"י – לוחמי חירות ישראל. מחתרת שהתפלגה מן האצ"ל (ע"ע) ופעלה נגד הבריטים באמצעות טרור.



מגל – סכין בעל ידית עץ ולהב מעוגל המשמש לקציר תבואה. בשעת הצורך ניתן היה להשתמש במגל גם לגירוד הגב.

מחלקת ההתיישבות – היא המחלקה האחראית מטעם הסוכנות היהודית על הקמת ישובים חדשים בארץ.



נבך – מילה האמורה לציין מישהו שהוא 'נאבעך', עלוב נפש שכזה.



סלמתק – שיבוש של "שלום" עם "מה שלומך". מילת ברכה הנאמרת יחד עם טפיחת כתף בין שניים שלא ראו הרבה זמן זה את זה.



עלינא – כשמישהו חושב שמותחים אותו, הוא שם אצבע מתחת לעינו ואומר "עלינא" , בניגוד למצב בו מישהו אומר זאת מבלי לשים אצבע מתחת לעין, שאז הכוונה שהוא סתם רוצה להגיד "עלה נע"



פחפח – שמו המקורי היה ניסן פחטר אבל בפלמ"ח עיברתו את שמו לפחפח, אחרי השלשול הגדול, שחטף בדרך לפיצוץ גשר דיר סנד – כך סיפרו – כבר לא היה יוצא לקרבות בלי לקחת איתו שני פחים לבל ישאיר סימני דרך.

פרימוס – כלי בישול קטן, שבסיסו מיכל נחושת, שלתוכו מכניסים נפט ודוחסים אליו אוויר במפוח צמוד. אדי הנפט הפורצים מראש הכלי בוערים תוך רחש בלתי פוסק של טש... טש...
"פרימוס" קראו גם למי שאתרע מזלו להיות דייר שלישי בחדרו של זוג נשוי. אני זכיתי להיות "פרימוס" בקיבוץ "נתיב הל"ה", אבל בני הזוג ביקשו להחליפני באחר, אחרי שגילו שהנחירות שלי הן מלאכותיות.

פרמל – סוג של טרקטור קטן על גלגלים.



צנחן – כינוי פלמ"חי מזלזל, לחבר חדש שצנח והגיע לפלמ"ח לא מכבר.



קפא"פ – קרב פנים אל פנים. מקל הקפא"פ היה נשקו האישי של כל פלמ"חניק.

קק"ל – קרן קיימת לישראל. פרט לקופסאות קק"ל שהיו בארץ בכל כיתה ולתוכן היינו משלשלים פרוטות לגאולת הארץ, הדפיסה הקרן הקיימת לוח כיס קטן כדי שנזכור אותה בכל יום ויום.



רעננה – שמו של אליהו סלע שהיה מפקד מנזר סן-סימון במלחמת העצמאות. בהכשרה שלו היו שלושה פלמ"חניקים שנקראו בשם אליהו. כדי להבדיל, קראו לכל אחד בשם הישוב בו נולד. מזל שהוא לא נולד בבית-חורון-תחתון .



שופל – טרקטור הנושא לפניו שתי זרועות ברזל עם כף ענקית שבעזרתה הוא חופר באדמה.



תלם-שמיר-בועז – משפט כיוון שהיה נאמר על ידי קרייני הרדיו המחתרתי של ההגנה, כדי להקל על המאזינים למצוא את נקודת האזנה.









חזרה לראש העמוד





הסברים למושגים בקורות-חיים


מלחמת העצמאות –
המלחמה שלחם היישוב היהודי בארץ ישראל בשנים 1947-1949 על קיומו ועל עצמאותו המדינית, בעומדו נגד ערבי ארץ ישראל ונגד צבאותיהם הסדירים של מדינות ערב, שפלשו לארץ ישראל. למלחמה זו יש גם שמות אחרים ובהם 'מלחמת השיחרור' ו'מלחמת הקוממיות'.

חזרה לראש העמוד

פלמ"ח –
ראשי תיבות של פלוגות מחץ. הוקם במאי 1941 כזרוע המגויסת של ארגון 'ההגנה'.
מפקדו הראשון היה יצחק שדה.
הפלמ"ח נוסד בזמן מלחמת העולם השניה, בתקופה שבה חששו מפני פלישה גרמנית לארץ. הפלמ"ח נתמך בתחילה על-ידי הבריטים וחבריו אף סייעו לבריטים בפלישתם לסוריה וללבנון בקיץ 1941.
לאחר מפלת הצבא הגרמני במדבר המערבי השתנה יחס הבריטים לפלמ"ח והארגון המשיך לפעול בתנאי מחתרת. תנאים אלה והמצוקה הכלכלית הכתיבו אופי פעולה מיוחד במינו. חברי הפלמ"ח חילקו את זמנם בין עבודה חקלאית בקיבוצים ובין אימונים. המשטר הצבאי בפלמ"ח התבסס על משמעת פנימית וערכי ההתנדבות החלוציות והחברות היו בו ערכים עליונים.
בשלביה הראשונים של מלחמת העצמאות היו חיילי הפלמ"ח עיקר הכוח המגויס של הישוב ורבים מחבריו נפלו בקרבות. לאחר הקמת המדינה הורה דוד בן-גוריון, ראש-הממשלה הראשון של מדינת ישראל, על פירוק הפלמ"ח ועל השתלבות חבריו בצה"ל.

חזרה לראש העמוד


טלפלא –
טלפלא היתה אחת מתוכניות הילדים הפופולאריות בשנות ה 70. כוכב התוכנית היתה בובה שלא דיברה כלל ולמרות זאת שלושת המנחים, אלי גורנשטיין, דודו אלהרר ומוטי ברכאן, הבינו אותה.
התוכנית יועדה לילדים הקטנים וטיפלה בנושאים שונים בעזרת שירים וסיפורים כמו כן הוקרן סרט אנימציה במהלך .התוכנית, אם אני זוכר נכון ברבאבא היתה אחת הסדרות האלה

חזרה לראש העמוד