לפי סדר יציאתם לאור | לפי גילאים לא של המחבר, של הקוראים



1957

"חבורה שכזאת"

הוצאת מסדה | כריכה: אראלה
(פרס ברש תשט"ז, הוסרט לקולנוע)

"חבורה שכזאת" מאת ישראל ויסלר, הוא סיפור שעניינו הווי ההכשרה המגוייסת, פלוגת הפלמ"ח במסגרת חיי הקיבוץ, ערב מלחמת השיחרור. בצבעים עזים ורעננים, בכשרון תיאורי רב ובחוש הומור טוב - מגולל המחבר פרקים-פרקים מהווי זה של נעורים תוססים, על יחסיו הפנימיים. בראייה ריאליסטית, מלווה באירוניה דקה, מתוארים בסיפור היחסים בין חברי ההכשרה לבין עצמם, ביניהם לבין מדריכיהם ומפקדיהם, ביניהם לבין חברי הקיבוץ, ביניהם לבין הטבע הסובב - כשבמרכזם עומדות דמויות חיות של חמישה חברים ששם כולם נגזר מיוסף - יוסי, יוסקה, יוסיניו, יוסל'ה וספי, טיפוסים שונים ונבדלים זה מזה, וסביבם יתר הנערים והנערות, בעבודתם, באימוניהם, בטיוליהם, במסיבותיהם וב"מתיחותיהם".
תוך כדי תיאור ההווי היומיומי, הרווי שחוק, מעשי שובבות ומעשי תעלולים - מתבלטים הערכים הנעלים, הצומחים כמו-מאליהם על רקע החיים הפלמחיים - אחוה ורעות, אהבה לטבע ולחי, פשטות ביחסים, אומץ-לב, מסירות ונכונות למעשים נועזים. הערכים הפולקלוריסטיים שבסיפור הם מעין מהדורה מורחבת של "ילקוט הכזבים" על ההומור המקורי שבו, ומעל לכל - התיאורים כולם חדורים הומאניזם, חום-לב וחן נעורים.

חוות דעת השופטים לפרס ברש תשט"ז




1960

"איה הג'ינג'ית"

הוצאת מסדה | כריכה ואיורים: אראלה

"כל העניין התחיל בגלל נלי , אחי הקטן. היצור הפראי הזה הדהים אותי ערב אחד, כשתפסתי אותו שרוע ללא תנועה על הספה והוא... כן - במו עייני ראיתי - ...קורא.
אחוזת תמהון עצמתי ופקחתי את עייני ואז חלף בי רעד: אחי היה מחזיק בידו את יומני, זה אשר על עטיפתו כתבתי באותיות ברורות: "בשום אופן לא להציץ!!!"
כל תוכחותיי והטפות המוסר אשר חלקתי לו בכף יד רחבה, לא הועילו. לא זו בלבד שלא חדל להציץ ביומן, אלא אף מצא לנכון לנקום בי ולהראותו לאורי, החבר שלי, בעד 5 בולים לכל הצצה. ביאושי פניתי לאמא ואבא. הם חשו לעזרתי, צעקו על נלי בקוליי קולות ודחסו לתוך אוזניו הקטנות את כל החלק הראשון של תולדות הציונות ותורת המוסר. אחר כך, חטפו מידיו את המחברת ולא נתנו לי אותה בחזרה, עד שלא גמרו לקרוא את כולה. תקוותי האחרונה אבדה, ראיתי שבדרכי שלום וצדק לא אצליח להסתיר את סודותיי הפרטיים מעיני הקוראים והבנתי כי נשארה לי רק דרך אחת ויחידה למנוע בעד העולם מלהציץ ביומני, בדלית ברירה החלטתי להשתמש בדרך זו - הלכתי ומסרתי את היומן לבית הדפוס..."


1964

"אולי תרדו שם"

הוצאת מסדה
(הוסרט לקולנוע)

סיפור על זקן תמהוני הישן בתוך תיק אחסון של קונטרבס ונאסף ע"י ילד שאביו לא מרשה לו לגדל כלבים על הגג. כפיצוי, מביא הילד את הזקן אל הגג, מסדר לו מיטה ליד המלונה, מאמץ אותו והופך את הגג לספינה העשויה מחביות.
במקביל מתרחש סיפורו של אורי זוהר, המעלה יאכטה על רכב כדי להסיעה לשייט בכנרת. בעקבות תאונה מתנגשות שתי הספינות ברחוב דיזנגוף בתל אביב.
הסיפור העצוב על הזקן שנעלם אחרי ההתנגשות, מתרכך בהמשך, כשמתברר שהזקן אינו אלא המורה לזמרה שהופיע בחלומו של הילד.


1966

"פרא אדם"

הוצאת מסדה | כריכה ואיורים: אראלה

הווי בפנימייה של בית הספר החקלאי חושחש ובמרכז סיפורו של אדם פ. תלמיד המחלקה הראשונה המסתובב בדרך כלל יחף ורק לעת ערב כשהוא נכנס למיטתו לישון הוא נועל את נעליו. בזמן הראשון בפנימייה היה אדם מכניס למיטה גם את "שחת", כלבת הכפר ובבוקר מסלק אותה מהמיטה בצעקות על שעשתה פיפי במיטה. כך כמה ימים עד שערב אחד הכלבה נעלמה ופרא הלך לישון לבדו ואז התגלה שלא היא המרטיבה, אלא פרא בעצמו. דשדש מדריך האליפים מברר ומגלה שאדם התחיל להרטיב בגיל מאוחר כשנודע לו שהוא ילד מאומץ. מכאן עוברים על דשדש ופרא מערכות של תעלולים והרפתקאות המביאים לחשיפת התעלומה המסתורית – מי הכניס את המדריך לשק - הפותחת את הספר.


חזרה לראש העמוד

1966

"אני פחדן אני"

הוצאת מסדה | כריכה: אראלה

"... המחלקה הייתה רובצת למרגלות גבעה קמולת-עשבים ומחכה לאות-ההסתערות. מכונת-ירייה ושתי מרגמות היו מוצבות בסמוך ופולטות אש. קראו לזאת פעולת ריכוך. איני יודע איך הרגיש האוייב, אני, על כל פנים, הייתי כבר מרוכך לחלוטין. גופי הסרוח על הקרקע היה מרעיד את כל כדור-הארץ, ושיני הנוקשות היו מחרישות את שאון התותחים.
אתם שואלים -- מי, בעצם, היינו?
סתם חבורה שכזאת של גימזיסטים עליזים, שהגיעו לפלמ"ח ומצאו את עצמם בתוך המלחמה. עוד לא ידענו איך אומרים לנערה: "הריסים שלך משגעים אותי!" וכבר השכלנו לנעוץ סכינים ולפסוע בין גוויות, ללא ניד-עפעף. רצינו להתבגר ולהראות כגדולים, אך אפילו הזקן שניסינו לגדל בכל כוחנו מאן לצמוח.
... היו בינינו, אחד שנקרא יוסי-פס, אחד יוסקה-עוג, תובל המשוגע ויוסל'ה-איך, שהחבר'ה שינו את שמו אחרי שנפצע, והפכוהו ל"יוסל'ה-איך-זה-קרה."
היו עמנו גם בנות. היתה זיוה-מחט, רותי הנהגת, דליה המכשפה מפלוגה ב' ושולה-מה-עשו-לה, שהיה לה החזה השני הכי גדול בכל הפלמ"ח. אתם בטח מכירים אותה, היא גרה עכשיו מעבר לרחוב, בבית ממול..."

(קטע מתוך סדרת ההרצאות שנשא המחבר, בשנים 1948-1962, לפני הוריו)




1970

"תעלומת הילקוט"

הוצאת מסדה | כריכה ואיורים: אראלה

אם כבר שמעת על המורה הטוב והמבולבל שמילקיהו, "דש-דש" המדריך בעל חוש הבילוש השלומיאלי, "פרא-אדם" הבריון עדין הנפש, עדנה היפה מלכת הכיתה, עדה-בריבוע והחתיך שלה, "גם-גם" המלומד, "קקטוס" השמן, "אזמייש" ששאל פעם אחת: "אז מה יש?" וערן, בנה יקירה של ברכה הצרודה, ובכלל על תעלומת הילקוט המפליאה והמצחיקה שאירעה בפנימיית ביה"ס החקלאי חוש חש, אז אתה כבר לא צריך לקרוא את הספר הזה...


1972

"המורה הדגול שמילקיהו"

הוצאת מסדה | כריכה ואיורים: אראלה

אשתו המסורה של המורה שמילקיהו מתנדבת לתקן את החיבורים בנושא "על הגבורה בישראל" שנתן בעלה לכיתתו ומתוך כך מגלה מכתב אהבה שנשלח לבעלה והוטמן בין החיבורים. שמילקיהו דווקא שמח, אבל אשתו הופכת עולמות ודשדש, המדריך של האליפים מתחייב לגלות תוך שלושה ימים מי היא המאהבת המסתורית. בעלילה מעורבים פרא הבריון, גמגם הסנוב, עדה השמנה ועדנה היפה וגם חגב המנהל ושריף הדון-ז'ואן. העלילה מתפתחת, משנה כיוונים תוך היכרות עם ההווי ההזוי של תלמידים בפנימייה.


חזרה לראש העמוד

1973

"יוסל'ה איך זה קרה?"

הוצאת מסדה | כריכה: אראלה
(פרס אקו"ם, תשל"ב, הוסרט לקולנוע)

הרומן "יוסל'ה-איך-זה-קרה", מתאר בתנופה רחבה קטע-חיים ישראלי אותנטי, שמציאות ממשית ודמיון-יוצר משמשים בו בהרמוניה. חיי קיבוץ-ספר צעיר שחבריו מתלבטים בבעיות ביטחון, חברה, גיבוש ומילוי חייהם בתוכן מספק. יצויין ההומור הצברי, המוסיף ליצירה גוון של שובבות, שיקסום ללא ספק לקוראים הצעירים.
גלריית הדמויות מוצגת בבהירות מפתיעה ומסייעת לקורא להכיר כל דמות ודמות על תכונותיה, ייחודה וחולשותיה היומיומיות. היצירה מצטיינת בערכים אנושיים ולאומיים ויש בה אהבת מולדת פשוטה וטבעית. הספר, לכשיצא, יעניק ללא ספק לקוראיו, הנאה רבה מהולה בחומר למחשבה.

(מתוך נימוקי השופטים לפרס אקו"ם תשל"ב)




1976

"אריק מפוזריק"

הוצאת שרברק | כריכה ואיורים: אראלה

אריק הקטן שאף פעם לא מחזיר למקום דברים שלקח, מעורר את כעסו של אליהו, מלאך הסדר וזה בא אליו בחלום, לוקח ממנו את אפו ובמקום להחזיר למקום מחזיר לכף הרגל במקומה של הבוהן, שאותה הוא מעביר למרכז הפנים. מכאן ועד חזרתו של אריק למוטב, המרחק לא רב ומאז היה אריק ילד מסודר ואם למשל היה מוציא ספר מהמקרר, לא היה מחזיר אותו לארגז הכביסה, אלא שם אותו חזרה במדף הירקות, בדיוק מאיפה שהוא נלקח. ממש הילד הכי מסודר בבית.


1977

"דודלי חוד לי"

הוצאת כתר | כריכה ואיורים: אראלה

ארבעה סיפורי חידה מחורזים לילדים:
א. דודלי חוד לי
הילדים בגן אוהבים מאוד את החידות של דודלי כי אלה החידות הכי קלות בעולם כמו: "כל היום וכל הלילה תמיד עסוק תלוי על הקיר ועושה "תוק תוק" ...
ב. כשהדוד חיים חד חידות
לדוד חיים יש חידות כל כך טיפשיות עד שאורי ועדנה היושבים לו על הברכיים / לא מפסיקים למשוך לו באוזניים.
ג. אורי שואל חיד–עוד
אורי לא מפסיק לשאול חידות וכשאבא אומר לו שהאחרונה קצת חיוורת / אז אורי קופץ: כבר יש לו אחרת...
ד. לאפרת רק חידה אחת – ודי
לאפרת יש חידה מסובכת שאף אחד מהילדים העומדים בתור / לא יודעים לפתור. גם היא לא.


חזרה לראש העמוד

1977

"נשיקה בחצר"

הוצאת כתר | כריכה ואיורים: יפתח אלון

כעשרה שירי ילדים שעניינם טבע ומשפחה ואהבה בין ילדים.

ש ק י ע ה
השמש שלנו כל כך נקייה
הביטו כמה היא נוצצת
כי היא לעולם לא הולכת לישון
לפני שהיא מתרחצת.


1978

"חבורת מתושלח"

הוצאת שרברק | כריכה ואיורים: זיוית בנבנישתי
(פרס יציב, תשל"ז, תורגם לאנגלית)

ילדי השכונה מתעללים ב מתושלח הזקן ההולך תמיד עם סל אשר בו הוא נושא את זקנו, שהוא הזקן הכי ארוך בעולם. כשהילדים מגלים שמתושלח נדר נדר לא לגלח את הזקן עד אשר ימצא את בנו אשר אבד בשואה, הם מחליטים לעזור לו ויוצאים עמו למסע חיפושים. מי שמצר את צעדיהם הוא הבלש חידודי ארוך השפם, שעמו הם מגיעים לעימות מר, עד אשר במקרה הם מגלים שחידודי הוא בנו האבוד של מתושלח וכל השכונה חוגגת.


1979

"איילת המבולבלת"

הוצאת מסדה | כריכה ואיורים: אראלה

חרוזי קומיקס שבמרכזם שני ילדים מבולבלים, האחים אילת ואריק מפוזריק . החרוזים הופיעו לראשונה בחוברות פילון והם כוללים קרוב לחמישים סיפורי שיר.


חזרה לראש העמוד

1980

"ציפי קונץ'"

אגדת הנסיך צפרדע בלבוש חדש.
הוצאת סחבק | הוצג בתיאטרון בכיכובה של ציפי שביט

באתי אל הסופר פוצ'ו ואמרתי לו: "אולי תכתוב בשבילי הצגה מצחיקה לילדים?"
הסופר הסתכל עלי בעיניו העצובות. הסתכל הסתכל ואמר: "טוב. מה דעתך שאכתוב משהו על צפרדע?"
די נעלבתי. מדוע נזכר בחיה הזאת דווקא כשהסתכל עלי?
"מה שרציתי להגיד", התחיל להסביר לי, "שאת תהיי הילדה הקוסמת היפה שתהפוך את הצפרדע לנסיך..."
"רעיון יוצא מן הכלל", אמרתי וקפצתי בהתלהבות, "אנא! שב וכתוב!"
"בסדר", ענה לי בקולו היגע, "אבל איפה אמצא עכשיו עט?"
מיד אמרתי "הוקוס פוקוס" והוצאתי עט מידי.
ככה נולדה ההצגה "ציפי קונץ" ואחריה הספר הזה שאתם לא יודעים אם לקנות, או לחכות עד שתקבלו במתנה... ואני שלכם בכל מקרה
ציפי הקטנה


1981

"אפרים שנפלו לו המכנסים"

הוצאת מסדה/כתר | כריכה ואיורים: חיים ארלבאום

לגיל הרך.
סיפור על ילד רזה שלא רצה לאכול וכשאמא הלכה לקנות לו מכנסיים – טרח! הם תמיד נפלו. כל זאת עד שסבתא הביאה את האוכל שלה ואז הוא אכל בלי סוף וכבר אי אפשר היה למצוא מכנסיים שיעלו עליו.

(באחד מימי שבוע הספר ראיתי ילד המבקש מאמו את הספר הזה. שאלתי למה דווקא אותו והוא בלי להסמיק אמר: "אני רוצה לדעת אם ראו לו את הבולבול..." מה הפלא שמכל ספריי בהוצאת כתר, זה המכיר ביותר.)


1981

"חצי חצי"

הוצאת מעריב | כריכה: ליאורה קולטון | איורים: אורי ויסלר

שירי חצי חצי נולדו בזכות הדיקלום העממי: "אברהם / אל תלך לשם / כי הזאב / יטרוף אותך / הם!"
ילדי בן השנתיים אהב דיקלום זה אהבת נפש, ועד כמה שיראה הדבר מוזר, לאו דווקא בשל תוכנו העמוק. ה" הם! " שהיה אומר בסוף השיר, הוא שהלהיב אותו. בקוצר רוח היה ממתין לרגע שאשתתק והוא יצעק את ה" הם! ".
הגאווה האבהית על כשרונו הדרמטי של בן הזקונים ועל זכרונו המופלג, התחלפה עד מהרה בייאוש עמוק. השיר התחיל לצאת לנו מהאף, ואפילו הקירות, השקטים בדרך כלל, התחילו להשמיע קולות של "אוף..." ברגע שמישהו נקב בשמו של אברהם.
היאוש הוא שדחף אותי לגוון ולהוסיף על די-כלומי אברהם הבודדים בארץ, וכך נולד ספר זה. כדי להטיב עם הילדים, הגדלתי את אפשרויות הביטוי שלהם. שוב אין הם צריכים להמתין בקוצר רוח עד לסיום השיר: הם יכולים לצעוק את החצי שלהם כבר בסוף כל שורה. בגיל שנתיים עד עשר, עליהם לצעוק את ההברה האחרונה בלבד, מגיל עשר עד עשרים - את כל המילה האחרונה, ומעל גיל עשרים מותר להם להתחלף: הם ידקלמו את השיר וההורים יצעקו את ההברה האחרונה.


חזרה לראש העמוד

1982

אחרי במדבר

הוצאת שרברק | כריכה: אבי כץ

סיפור על מתיישבים אשר שברו את לוחות הברית של התנועה ההתיישבותית, אך בתורתם, שנשתמרה על שברי האבנים, ניתן להשתמש כאבן דרך לדורות. סיפור אהבותיהם ובעיותיהם של אנשים שניסו להוציא לחם וחמאה מתוך חולות המדבר, שעד כה התאימו בעיקר לעשיית סרטים על יציאת בני ישראל ממצרים. סיפור תיעודי המספר במתח ובהומור (ראה עמודים 7 עד 381) על קבוצת מתיישבים אשר רק החלו לעשות את צעדיהם הראשונים וכבר היו לפרק בהיסטוריה.




1983

"האח הקטן והמציץ"

הוצאת מסדה | כריכה ואיורים: אראלה

בעצם רציתי לקרוא לספר בשם הנעים: "האח הקטן והאמיץ" - חלק ב' - אבל איה אחותי החליטה ש"המציץ" יותר מתאים לי, ולא היה לי אומץ להתנגד לה. אני שונא אותה. כל מה שלא טוב בשבילה, היא מעבירה אליי בירושה: אז אם זה נעלי הבית שלה - מילא, אם זה הסוודר הכחול שנמאס עליה - לא נורא, אבל אם זה המורה שמילקיהו - זה כבר יותר מדי. בכלל, מדוע הוא עובר לכיתה שלנו אם הוא ממשיך ללמד גם אותה? אמרתי לה את זה, אז היא אמרה לי: "זה לא אסון, תציץ ליומן שלי ותראה שהוא דווקא מורה מצחיק, חוץ מזה תפסיק כבר לשגע לי את השכל, כי הקיטורים שלך עושים לי חור בראש! שלום!" לא עניתי לה, אבל בערב, כשהצצתי במקרה ביומנה ראיתי שהיא כתבה לא רק על שמילקיהו, אלא גם עליי, ומה שמצער הוא שאני יוצא אצלה יותר מצחיק ממנו. מרוב רוגז התחיל ראשי להסתחרר כאשר הרגשתי שמתחילה להיות לי הרגשה של ממטרה, מיהרתי לרוץ אל המקום ההוא. למזלי הגעתי בעוד מועד וכך ניצלתי מהסכנה שאיה, במקום לקרוא לספר האח הקטן והמציץ, תרצה לקרוא לו: "האח הקטן והמשפריץ"...


1983

"כשהמורה שמילקיהו היה ילד"

הוצאת שבא /מעריב | כריכה ואיורים: אראלה

מי שרואה היום את המורה שמילקיהו בבית-הספר לא יכול להאמין שהאיש השמן והמקריח הזה היה פעם ילד צנום ושובב, שאהב לצחוק ולהשתולל כמו כל הילדים. גם הגננת ציפורה וגם המנהל יחיאל חגב היו פעם ילדים קטנים ושובבים מאוד. ילדים כמוני וכמוכם, הבוכים לפעמים, מרביצים לפעמים ואפילו מרטיבים לפעמים את המכנסיים.
מי שמפקפק מוזמן לקרוא את סדרת סיפורי שמיליק וחיליק המופיעים בספר זה ואז הוא ידע שגם לו יש סיכויים להיות פעם מורה, מנהל, או לפחות גננת.

(מתוך הרצאה שנשא המחבר לפני מחלקת הפגים בביה"ח ליולדות בכפר-סבתא)



חזרה לראש העמוד

1984

"המסע לארץ הבצק"

הוצאת אדר | כריכה ואיורים: אודי רבינא
סיפורו של בצקי האופה שמצא מלת קסם אשר בעזרתה הוא עף על קטנועו אל ארץ הבצק הנמצאת אי שם בחלל. סיפור דמיוני שקדמו לו ציוריו של רבינא.


1985

"הקטן האמיץ"

הוצאת מסדה | כריכה ואיורים: אראלה

היום כל אחד מוצא לו מחברת, מוצא לו עיפרון, מוצא לו פינה סודית ומתחיל לכתוב יומן.
אני לא. אני לא מוצא לא את המחברת, לא את העיפרון, לא את הפינה, ובכלל - אני לא מוצא כמעט כלום. ולמה? הכל בגלל איה. איה היא אחותי הגדולה והג'ינג'ית, המלאה כל היום טענות על כל העולם ובייחוד עליי. אמא מנסה תמיד להשכין שלום בינינו ואומרת לי: "עזוב אותה, אתה לא מבין שהיא במתח? בגיל כזה כל הבנות עצבניות מאוד. גם אני הייתי עצבנית כשהייתי בגילה."
הדברים לא כל-כך משכנעים אותי, כי אני זוכר שאיה הייתה במתח עוד לפני שהגיעה לגיל המתח, וכל הסיפורים האלה הם רק כדי להסתיר ממני את העובדה שאני הוא הילד הכי מקופח במשפחה.
אני לא הייתי יפה כמו איה כשנולדתי, בבית הספר אף פעם לא קראו את החיבורים שלי, ובכלל, ספק אם מישהו בעולם אוהב אותי.
מחשבות אלו מצערות אותי מאוד, ואני מחליט שלא לחכות עד שאהיה גדול ולהתחיל לכתוב יומן חיים כבר היום. היומן שלי לא יהיה יומן רגיל, הוא יהיה יומן מיוחד, יומן עם הקדמה!


1986

"הבלש שלומיאלי בארץ טררם"

הוצאת תמוז | כריכה ואיורים: יפה טלרק

ממשלת טררם פונה למשטרת ישראל שתבוא להצילה מהנוכל האלמוני המזייף את כספי המדינה. מדינת ישראל שולחת לשם את הבלש המהולל שלומי-אלי , יחד עם כלבתו זזית חסרת חוש הריח, אך מצטיינת בחוש המישוש. אחרי הרפתקאות מסעירות בהן גיבורנו מובא אל חבל התלייה, אך ברגע האחרון הוא מגלה ששר המוסיקה של ארץ טררם הוא הזייפן המסתורי. שלומיאלי מורד מחבל התלייה ומדינת ישראל זוכה לתהילה וכבוד רב.


חזרה לראש העמוד

1986

"שוקי בקבוקי"

הוצאת כתר | כריכה ואיורים: אורי ויסלר

שוקי הוא הטמבל של הכתה. מוקי לעומתו הוא הגאון, אבל יש לו טוסיק כל כך כדורי, עד שאי אפשר לעבור לידו בלי לבעוט בו. יום אחד שני אלה מתאחדים, זה עוזר לזה ללמוד ואז רואים שהוא לא כל כך מטומטם וזה שומר על הישבן של זה ואף אחד לא מעז לבעוט בו. בעקבותם מתאחדת כל הכיתה וכשמתחוללת מלחמה עם הכיתה היותר גבוהה על בית העץ של המושב, מנצחת כמובן הכיתה של מוקי ושוקי. גיבור נוסף של הספר הוא המורה שמילקיהו .


1987

"חרגלה והנמלה"

הוצאת משרד האנרגיה | כריכה ואיורים: מרים קייטין

סיפור קומיקס על הנמלה החרוצה שבאה לעשות בייביסיטר בבית החרגול היוצא לנשף ריקודים. הספר הוזמן ע"י משרד האנרגיה וייעודו לחנך את הילדים והוריהם לחסוך חשמל.


1988

"אפרים שלא אהב לישון בצהריים"

הוצאת כתר | כריכה ואיורים: אורי ויסלר

לעומת אפרים, אמא שלו דווקא אוהבת מאוד לישון בצהריים ומכאן כל הבעיות, כי הוא עושה כל מה שאמו מזהירה אותו שלא לעשות וכשהשכנה מלמטה באה לעשות סקנדל, אמא אפילו לא יכולה לפצות אותה בעוגת שוקולד, כי מישהו, נחשו מי, קלקל עם האצבע את כל הקרם היפה שעיטר את העוגה.


חזרה לראש העמוד

1991

"אפרים קומותים"

הוצאת כתר | כריכה ואיורים: אורי ויסלר

בארץ רחוקה / אחרי הצהריים / נולד תינוק חמוד נתנו לו שם: אפרים / ויום אחד בלי שום סיבה / התחיל הרך לצמוח...
בסופו של דבר הילד צומח כל כך עד שההורים צריכים סולם כדי להאכיל אותו והציפורים בונים קן על ראשו, עד שמגיע הרופא, מוציא זבוב שסתם לאפרים את האף ואז כל האוויר יוצא ממנו והוא חוזר להיות ילד קטן של אמא ואבא היכולים סוף-סוף לחבק אותו.


1993

"אהבה בליל הפשפשים"

הוצאת אורנית | כריכה ואיורים: אורי ויסלר

"אהבה בליל הפשפשים" הינו אוסף של כמאה צ'יזבאטים מימי הפלמ"ח על איך סחבו אז תרנגולות, איך פוצצו מכונית תופת, איך סירסו את מוחמד האנס ועוד. הכל בחן ובהומור שישכיב מצחוק את הפלמחניקים שביננו ואולי גם אחרים.

שנה שלמה ישן ציפציף הקטן בצריף הגדול, כשרק 10 ס"מ מפרידים בינו ובין מיטתה של אראלה יפת-החזה. שנה שלמה ואפילו פעם אחת לא שלח יד לעברה, עד שבא ליל הפשפשים הגדול.
בלילה זה נאלצו כל חברי הקיבוץ להוציא את מיטותיהם אל הרחבה שלפני הצריף, ופתאום הוא מצא את עצמו שוכב 10 ס"מ ממיטת היפה, כששום קיר לא חוצץ ביניהם. האם אפשר להאשים אותו שעשה מה שעשה?...
כל זה ועוד כמאה סיפורים ארצישראליים, המבוססים על דברים שקרו באמת, תמצאו בספר זה, שאפשר לומר שהוא הרביעי בטרילוגיית "חבורה שכזאת" ובו חוזר פוצ'ו להתרפק על ימי הפלמ"ח. המייחד כל סיפור הוא הניצוץ הממזרי החבוי בו או הסקופ, הנחשף עתה לראשונה ושיש בו כדי להאיר את ההיסטוריה המיוחדת של ההתיישבות בארץ.


1994

"שתי מכשפות על מטאטא אחד"

מתוך "קשה להיות מכשפה" - סיפורי מכשפות | הוצאת ספרים יוסף שרברק בע"מ | כריכה ואיורים: דני קרמן

אחת התלמידות בבית הספר למכשפות שבעין-דור, מתחמקת מהלימודים וטסה לעפולה ושם רואה איש המטאטא את הרחוב. היא המומה מהתגלית שאפשר לעשות עם המטאטא שימוש נוסף, הדבר מובא לידיעת המנהלת המחליטה לפתוח בביה"ס אגף לייצור מטאטאים.


חזרה לראש העמוד

1997

"מוקי צימוקי"

הוצאת אורנית | כריכה ואיורים: אורי ויסלר

"לא רוצה!" היה מוקי מכריז. " נמאס לי עם הזאב שטורף ילדים חלשים ואיך שבהודו מתים כמו יתושים. אני לא מוכרח לאכול בגלל דברים שקורים לאחרים!"
"אם כך," אמרה אמא, "אולי אספר לך סיפור שקרה לך בעצמך?"
"בטח!" קרא מוקי בשמחה. "בטח. בטח!" ובלי להרגיש פער פה גדול מרוב מתח. ואם גם אתם רוצים לדעת מה אמא סיפרה למוקי הרזה, תגידו לה שתיקנה את הספר הזה.


1999

"הבתולה מתל ברוך"

הוצאת עיצוביצוע | כריכה: אורי ויסלר

ספר המבוסס על מעשה אמיתי שאירע בשנות השישים. חבורת סטודנטים בפקולטה לחקלאות יזמה מתיחה על רקע חלומותיו המיניים של אחד מהם. במתיחה השתתפו מורה, בתולה מפוקפקת, סטודנט דתי, אימפוטנט גברתן וגרושה שלא באשמתה. לחבורה הצטרפו, שלא על פי התוכנית, גם מציצן מסתורי, זונה ותיקה, עיתונאי תמים וקשיש מאוהב. אלה הוציאו את התעלול מכלל שליטה.
224 עמ'.


2001

"עשרים אחרי עשר"

הוצאת אורנית | כריכה: אורי ויסלר

עשרים אחרי עשר הוא סיפור על עשר שנות ההתיישבות בסיני ועל תלאות עשרים השנים שבאו לאחריהן.
עשרים אחרי עשר הוא סיפור אהבותיהם ובעיותיהם של האנשים שניסו להוציא לחם וחמאה מתוך חולות המדבר ובהגיעם אל המנוחה, נאלצו לעזוב את הנחלה ועוד היו לקנאת הישוב.
עשרים אחרי עשר הוא סיפור על מתיישבים אשר שברו את לוחות הברית של תנועת ההתיישבות, אך בתורתם, אשר נשתמרה על שברי האבנים, ניתן להשתמש כאבן דרך לימים הבאים.


חזרה לראש העמוד

2004

"על הא ועל דא"

הוצאת מודן | כריכה ואיורים: אורי ויסלר

ילדים אוהבים לצעוק. אוהבים, אבל לא נותנים להם. להיפך, כולם צועקים עליהם והם, המסכנים, ברגע שנולדים ורוצים לצעוק - תיכף דוחפים להם מוצץ לפה.
לאור המצב העצוב הזה אמרתי לעצמי: "למה שלא אכתוב שירים המאפשרים לילד לצעוק בלי שיצעקו עליו?"
כשהתחלתי לכתוב חשבתי למה בעצם הילד צריך לחכות עד סוף השיר? למה שלא אכתוב שירים המאפשרים לילד לצעוק כבר בסוף כל שורה? שאלתי. תשובה לא קיבלתי, אז ישבתי וכתבתי 22 שירים, שאותם יש לקרוא לפי הוראות השימוש הבאות:
המורה או ההורה יקריאו כל שורה בהטעמה וברגש, ויעצרו לפני ההברה האחרונה שבכל שורה. את ההברה האחרונה ישאירו לילד או לכיתה ויסמכו עליהם שהם כבר ידעו להשמיע אותה כמו שצריך.

48 עמ'.


2007

"זאת שכולם יודעים"

הוצאת גוונים | כריכה: אורי ויסלר


סיפורו של עיתונאי צעיר ואידיוט, המראיין את המאהבת הסודית של עורך עיתון מפוסם שהלך לעולמו. האישה מנדבת מידע מפתיע ומוזר אודות מאהבה, אשר היה מגדולי הישוב ואחיו של איש עסקים מצליח, מעשירי ארצנו.
בו זמנית מתחקר העיתונאי הצעיר במכוניתו זונת רחוב בעלת ניסיון, המנצלת אותו כדי שישכתב עבורה ספר הדרכה שימושי שכמותו טרם נכתב: "מדריך לזונה מתחילה" בלווית דוגמאות.
זאת שכולם יודעים הוא רומן מפתח ישראלי, השופך אור בין השאר על חיי היהודים בגרמניה, ועל ההתיישבות בארץ בשנות השלושים והארבעים.


2008

"חבורה שכזאת היינו"

הוצאת לשון | כריכה: אראלה


הספר שלפנינו הוא מהדורה מורחבת ו מבוארת של הספר "חבורה שכזאת", שראה אור בשנת 1957.
מורחבת – על שום שפוצ'ו הוסיף חמש פרשיות עלומות, בהן היו מעורבות המחתרות בימי המנדט הבריטי על ארץ ישראל: שחרור המעפילים מעתלית, מעצר חבורת פלמחניקים במשטרת ג'נין, הורדת מעפילי האוניה "שבתאי לוז'ינסקי", פיצוץ גשר בנות-יעקב וניסיונות השחרור של עצורי רפיח. לזכותו של פוצ'ו צריך לציין, שה"תפר" עם עלילת האם נעשה באמנות כזאת, שפשוט לא ניתן לחוש בו כלל.
מבוארת – על שום שהסתבר לו לפוצ'ו, שנכדתו בת ה-17 התקשתה להבין מילים כגון "הכשרה", "הווי", "טוריה" – ולמען הדור הזה, שלא הכיר את ההווי ההוא, הוסיף ביאורי מילים כיד ההומור הטובה עליו.
הספר מתאר הווי חיים של מחלקת פלמ"ח, ששכנה באוהלים במתחם קיבוץ עין-חרוד שבעמק. למרות שהמדובר בהווי קבצני של ממש, מתוארת בפנינו חבורת צעירים עליזה ואופטימית ללא תקנה. הנשק הבסיסי של בני החבורה היה מקלות קפא"פ, שגם אותם צריך היה "לגייר" במפגש עם המשטרה הבריטית. בשיעור הנשק מראים להם, בדחילו ורחימו, כדור של אקדח! הקורא נפעם מהאופן בו חבורות נלבבות כאלו, שחיו בדלות כזאת וללא כל ציוד של ממש, היו לכוח המחץ של היישוב העברי והביאו בסופו של עניין לתקומת ישראל.
הספר גדוש בהומור חם הבוקע מלב אוהב, מטוהר מסיגי התנשאות או הצלפה. הומור טוב וחכם הוא בראש ובראשונה הומור עצמי. הגיבורים כמו אומרים: "חבורה שכזאת היינו". היינו מתנדבים אך גם בטלנים ומשתמטים, תמימים וגם תחמנים, משופעי הורמונים ובה בשעה בתולים כרוניים...
בספר שלפנינו יצאו חמישה חברים לדרך והצטרפו למחלקת הפלמ"ח. למרבה המבוכה, לכולם קוראים יוסף, להוציא את המספר, ששמו הוא אסף , אבל בקיצור – ספי, לכן מתבלבלים לחשוב, שגם כינוי חיבה זה נגזר מהשם יוסף. היצירתיות שלהם ושל הסובבים אותם הובילה לחיפוש תחבולה, שתייחד כל אחד מהם, ואמנם לאחד קראו יוסי , לשני יוסקה , לשלישי יוסלה ולרביעי יוסיניו!
חמשת ה"יוסלעך", מעוצבים באופן סטאטי. אין התפתחות ושינוי בקווי האופי שלהם, אבל כל פרק חושף קווי אופי חדשים, שלא שיערנו קודם לכן, ומכאן סוד העניין שהקוראים מוצאים בספר:

ספי , הגיבור המספר, מאמין שהוא חסר צבע, נגרר, חסר תכונה בולטת, אבל על פי רוב, העצות והאזהרות שלו מסתברות כנכונות.

יוסל'ה , רומנטיקן הכותב יומן המגולל את קורות החבורה, וגם את חלומותיו הרומנטיים הכמוסים, באשר לבנות הקיבוץ ולבנות ההכשרה של הפלמ"ח. הרומנטיקן הזה מתגלה כמסגר אומן, הפועל בהצלחה לשחרור המעפילים ממחנה עתלית. אל יוסלה זה מתחברת כלבה, שהחבר'ה מכנים בשם "זוזי", המזדווגת למנגינת ליבו, עם "צרעת", הכלב המוזנח והמכוער ביותר בין אלה שחיזרו אחריה.

יוסיניו הוא הצעיר מכולם (בעוד תשעה חודשים ימלאו לו 18!), הגיע האחרון לחבורה, ועל כן הכל מתעללים בו. אמו מגיעה לקיבוץ ועושה לו בושות. הוא סבלן כלפי המתעללים בו, ותמים עם בנות עד כדי גיחוך, אך דווקא הוא, זוכה בחיבתה של זיווה, היפה בבנות ההכשרה, ובזכותו נוצר הקשר של בני החבורה עם הבנות הלומדות אצל חנה מייזל בנהלל.

יוסקה הוא המושלם שבין החמישה: הוא גבוה ויפה, מוסרי ובוגר יותר מכל חבריו. הוא יודע אנגלית שוטפת, אחראי מאוד כלפי חבריו, בעיקר כלפי יוסיניו הצעיר. הוא חבר אמת: כשסידרו את יוסיניו וגרמו לו לעשות לעצמו קרחת, יוסקה, בעל הבלורית היפה, גילח גם הוא את שיער ראשו, כאות הזדהות וכמחאה כלפי התעללות החברים. הוא זה שמגלה לחבורה עד כמה יוסיניו מוכשר בכתיבה. הוא קורא רק ספרים "טובים": "הגיבן מנוטרדם", "עלובי החיים", "ז'אן כריסטוף". כל הבנות נושאות אליו עיניים אך הוא מתייחס כלפיהן בקרירות. קו האופי השלילי היחיד, המכתים את התנהגותו היא דרכו לראות בבחורות אובייקט מיני הנזנח כלאחר יד.

המדהים מכולם הוא יוסי , בחור שמן וחסר כושר גופני, המשתמט מכל משימה מסובכת או מעייפת, אבל ניחן במוח מבריק לתעלולים עתירי דמיון המאירים מצידם, את הדמיון המדהים של פוצ'ו, המחבר, שהמציא דמות כזאת, ואותם! ספרתי כעשרים (!) תעלולים כלפי בני החבורה, כלפי חברי הקיבוץ, כלפי אנשי חוץ ולא מצאתי ולו פעם חזרה על אותו התעלול. וכל תעלול – מלאכת מחשבת, שגורמת לפרצי צחוק בלתי נשלטים.

הספר ארוג באירועים היסטוריים ידועים, ומוזכרות בו דמויות מובילות מהימים של טרום המדינה: חנה מייזל, אברהם הרצפלד, יצחק רבין, אורי יפה, בני מהרשק, חיים ויצמן, יוחאי בן-נון ואחרים.
לא כל הספר מתובל בהומור. לקראת סיומו מתלווה נימה רגשנית מאוד וסופו, הסוגר מעגל עם נושא הפתיחה – עצוב ממש. חמישה יצאו לדרך – והגיעו רק ארבעה, כי מלחמת השחרור, לקראתה התאמנו הצעירים הנלבבים האלה, הייתה עקובה מדם, ורבים וטובים הקריבו חייהם כדי לזכותנו בחירות ובקוממיות.

הספר "חבורה שכזאת" ריגש בזמנו מדינה שלמה, ואני משוכנע שהמהדורה העכשווית רק היטיבה עמו. אני, מכל מקום, אסיר תודה על חווית הקריאה.

ד"ר משה גרנות*, מתוך: "ספרות ילדים ונוער" חוברת 130 כסלו תש"ע, דצמבר 2009. בהוצאת משרד החינוך והתרבות, המדור לספרות ילדים, ירושלים

מפקח כללי במשרד החינוך*



חזרה לראש העמוד







































         

לגיל הרך ( 7 - 12 )



אפריים שנפלו לו המכנסיים

אפריים שלא אהב לישון בצהרים

אפריים קומותיים

אריק מפוזריק

דודלי חוד לי

המסע לארץ הבצק

חצי חצי

כשהמורה שמילקיהו היה ילד

נשיקה בחצר



לגיל הקשה ( 12 - 18 )


שוקי בקבוקי

הבלש שלומיאלי בארץ טררם

חבורת מתושלח

אולי תרדו שם

פרא אדם

תעלומת הילקוט

מכתב האהבה שנשלח למורה הדגול שמילקיהו



לגיל הרגיל ( 18 - 120 )


חבורה שכזאת

יוסל'ה איך זה קרה

אני פחדן אני

אחרי במדבר

עשרים אחרי עשר

אהבה בליל הפשפשים

הבתולה מתל ברוך

זאת שכולם יודעים






חזרה לראש העמוד