– סיפרת פעם שאת ספרך הראשון, "חבורה שכזאת", אשר גרם לדור שלם להתגלגל מצחוק, כתבת כשהיית בן עשרים ומשהו. איך עלה בדעתך לכתוב ספר כזה?
– הרעיון לספר ננעץ בראשי כחמש שנים לפני שכתבתי אותו הלכה למעשה. הייתי בן 14 כשבאתי לביקור בקיבוץ גבעת חיים. ראיתי אוהלים בפאתי הקיבוץ, ולשאלתי ענו לי ששם גרים פלמחניקים. זו הייתה הפעם הראשונה ששמעתי את המילה פלמ"ח וכבר הצליל כבש את לבי. שאלתי מי הם ומה הם עושים. ואמרו לי שלפני הצהריים הם מתאמנים ואחרי הצהריים עובדים, ובלילה הם סוחבים תרנגולות ועושים קומזיצים. זה כל כך תפס אותי, שבו ברגע החלטתי שבגמר הלימודים אני הולך לפלמ"ח וכותב ספר על הווי האוהלים הזה. הצרה הייתה שכאשר הגעתי לפלמ"ח פרצה מלחמת העצמאות, ועל חוויית הכיף של תקופת ההכשרה שמעתי רק מסיפורי צ'יזבטים של אחרים סביב המדורה. בלעתי את הסיפורים האלה, ותיכף לאחר המלחמה, כשעלינו להתיישב בכפר הערבי הנטוש בית נטיף (לימים קיבוץ נתיב הל"ה) מצאתי לי חירבה עזובה ונסתרת, ושם הייתי כותב את הסיפורים שמילאו לי את הבטן.

– זאת אומרת שאתה הצטרפת לפלמ"ח ונלחמת בלי לעבור את תקופת ההכשרה שאותה תיארת בספרך?
– הייתי בהכשרה מסוג אחר. הגרעין שלנו התארגן במחנה אוהלים בקיבוץ עין חרוד, ושם עברנו את אותן חוויות של הכשרה מגוייסת, שכללו עבודה במשק, קומזיצים, מתיחות וסחיבות. את אימוני המלחמה של הפלמ"ח החלפנו באימוני התחלה עם בנות וזה היה קצת יותר קשה.

– ואיפה אתה בכל הסיפורים האלה?
– בספר המקורי "חבורה שכזאת " אני כמעט ולא מופיע, משום שכאמור נזרקתי למלחמה בטרם עברתי את ההכשרה המגוייסת. לכן דמות המספר כמעט שולית בעלילה, ואפילו שם לא נתתי לה. הרגשתי שלא אהיה הוגן אם אתהדר כחבר הכשרת הפלמ"ח, כאשר באותה תקופה הייתי עדיין תלמיד גימנסיה בתל אביב.
בספר החדש הצלחתי להשתחרר מהתסביך ונתתי לדמותי את הכינוי ספי, אחד מחמשת ה"יוספים" שעליו הלבשתי כמה מחסרונותיי, כדי שהדמות תהיה יותר אנושית.

– כל חמשת גיבורי הספר נושאים את השם יוסף. מדוע?
– באותה תקופה מיגוון השמות הפרטיים שנתנו הורים לילדיהם היה מצומצם, ובאופן טבעי בכל קבוצת נערים היו הרבה שמות זהים. אולי זאת אחת הסיבות לשפע הכינויים שהיו בפלמ"ח ובקבוצות נוער אחרות. לי הייתה מטרה נוספת לשם אחיד זה: רציתי להדגיש את המשותף בדמותם של הפלמחניקים, שלצופה מן החוץ נראו כולם כאיש אחד: יפי בלורית, אמיצים, אוהבי מולדת, כולם יוספים. אבל במבט מעמיק יותר ניכרים ההבדלים האישיים: יוסף אחד הוא מין יוסיניו כזה של אמא, אחר הוא יוסק'ה, המנהיג המרשים – נסיך המחנה. יוסי-פס הוא הנער השמן שמחפה על רגשות הנחיתות שלו בעזרת תעלולים ליצניים, ויוסל'ה התמים וחסר ההומור, הוא זה שאת יומנו הרוווי חלומות רומנטיים, מגלה החבורה וקוראת בשקיקה והזדהות נסתרת, מוסווית בפרצי צחוק.

– והכנסת גם את הרשל, הפליט הבודד שחי בצריף קטן, לא רחוק מן החבורה בפאתי הקיבוץ. מנין שאבת את הרעיון לדמות הזאת?
– אני בעצמי לא יודע. אולי מתחת לסף ההכרה רציתי להנציח את בן דודי הרשל שנספה בשואה. במחנה שלנו לא היה אדם כזה. הוא נוצר בתהליך הכתיבה, כשהרגשתי צורך לשלב בין בני הארץ גם דמות של פליט מהגולה, מאלה ששרדו והגיעו לקיבוץ כבודדים. מפוחית הפה של הרשל ידעה להפיק רק מנגינות עצובות, עד שברגע של דיכאון בהכשרה היא זאת שפוצחת במחול עליז ומרקידה את כל החבורה, הקולטת את הבחור הבודד והמיוסר. היה זה איזון מסויים לסיום העצוב של הסיפור עם נפילתו של הקורבן הראשון.

– האם באמת היו אתך במחנה אנשים דומים לאלה שאתה מתאר בספר?
– כל אחת מהדמויות שבספר מורכבת מכמה טיפוסים שהכרתי. למשל, יוסי-פס, התעלולן של החבורה, הוא שילוב חיצוני ופנימי של שניים מחבריי הפלמחניקים, אליעזר פומרנץ ויעקב חי. יוסקה המנהיג היפה, מורכב גם הוא מכמה מבכירי ההכשרה שלנו, והיו לנו הרבה כאלה. כשכתבתי על יוסיניו, חשבתי על יהודה פיינגולד שהיה איתי בקורס מ"כים בג'וערה ונהרג בתחילת המלחמה בגיל 17.
הרבה קוראים באו אליי בטענות על שהרגתי את יוסיניו. ואני התנצלתי והסברתי שלא אני הרגתי אותו, אלא המלחמה. הספר נפתח בסצנה שבה חבורת הנערים שוחטת כבשה ומוצאת בבטנה עובר של טלה. אלגוריה על אותם נערים צעירים שחרב המלחמה פוגעת בהם בטרם הספיקו לחיות. ואמנם בתחילה קראתי לספר בשם "שחיטה בלתי חוקית". אולם שיניתי את שם הספר לפי דרישת הוצאת "מסדה". הם טענו שאף אחד לא יקנה כמתנת בר מצווה ספר בשם זה, פרט אולי לחברי התאחדות הקצבים.

– ופשיטת עור הכבש השחוט גם חותמת את הספר, ובנעימה נוגה זו אתה סוגר את מעגל הדמים חסר התוחלת שגובה המלחמה על כל נוראותיה. האם כיום, בראייה לאחור, יש לך גם הרהורי ביקורת על ספרך?
– לי לא, אבל מישהו הסב את תשומת לבי לעובדה שתיארתי כקריקטורות את רוב חברי הקיבוץ שבו התאמנה ועבדה החבורה. בספר מלגלגים הפלמחניקים על אופן דיבורם של הותיקים, ומנסים להתל בהם. ואמנם כיום אני חש שיחס כזה לא הגיע למי שהיו החלוצים האידיאליסטים שהקימו יש מאין את ההתיישבות השיתופית בארץ. נראה לי שהצגת הדמויות בצורה הומוריסטית נבעה מתוך נטייתי הטבעית לחפש ולתאר את המגוחך והמצחיק בכל מצב, ועם זאת לעולם לא לשים אף אחד ללעג.

– אלו סופרים השפיעו על כתיבתך?
– בכיתה ו' גיליתי את הספר "חיי אדם" של שלום עליכם, ואחריו בלעתי את כל ספריו. נתפסתי לסגנון המיוחד המתאר חיי עוני ועליבות של יהודי העיירה הגלותית, ומעורר בקורא שילוב של חמלה ופרצי צחוק גם יחד. ספר נוסף שהשפיע עליי הוא "מחניים" של פרנץ מולנר. המתאר משחקים של חבורת נערים, שלכל אחד מהם תפקיד פיקודי, רק אחד מהם, נמצ'ק הקטן, נשאר חייל פשוט, והוא מוצא את מותו באחד התעלולים. יכול להיות שבעקיפין הושפעתי מדמותו כשתיארתי את יוסיניו.

– מה גרם לך פתאום להחליט לכתוב מחדש את הספר?
– יכולה להיות תשובה טכנית פשוטה – הוצאת "מסדה", שהפיקה את הספר במשך השנים והוציאה כ-20 מהדורות, פשטה את הרגל (לא באשמתי) ופשוט חשבתי, שעדיין כדאי שהוא ימשיך להיות מודפס. אבל לאור הערות שספגתי במשך השנים, חשבתי שצריך להוסיף גם חומר קרבי לתוכן הספר, ובהזדמנות זאת גם לעדכן את לשונו. רבים מאנשי הפלמ"ח קבלו על שכתבתי רק על קטעי ההווי. חסרו להם סיפורי פעילות של מבצעי הפלמ"ח שלא הוזכרו בספר המקורי. האומנם? איך זה קרה? גם אני הופתעתי. וההסבר שנתתי לעצמי הוא כי בתקופה בה כתבתי את הספר כל היישוב בארץ היה מודע להן. אולם לאחרונה, כשאני נפגש עם תלמידים בבתי ספר, אני שומע אותם ואת מוריהם מתלהבים ואומרים: "איזה כיף היה בפלמ"ח! כל היום קומזיצים ומתיחות וסחיבות!" ואז הגעתי למסקנה שהגיע הזמן לאזן את פרקי ההווי בתכנים על פעולות שביצע הפלמ"ח.

– אלו תכנים הוספת?
– בחרתי עלילות שיכולתי להכניס בהן זיק של קונדסות, שאפיינה את הספר כולו.

– למשל?
– שחרור המעפילים ממחנה המעצר של הבריטים בעתלית. הפעולה התבססה על תרגיל שהפלמ"ח עשה לשומרי המחנה, כאשר הקדים והצליח לנטרל את הרובים שלהם, שלא פעלו ולא ירו על המשחררים. או הפעולה של פיצוץ גשר בנות יעקב, שבו התחפשו כמה פלמחניקים לחיילים בריטים ששמרו על הגשר. או העלאת מעפילי האוניה "שבתאי לוז'ינסקי" שבה התערבבו חברי פלמ"ח בין המעפילים והגיעו יחד איתם לקפריסין.

– האם כתבת לגמרי מחדש את הספר?
– כן ולא. דווקא השתדלתי לשמור על הסגנון התמים שהיה מסממני התקופה. מאידך, החלפתי צירופי לשון ארכאיים בביטויים מקובלים. במקום "איזו דאבה!", כתבתי "איזה חרבון!" ושורות כמו "לא תיארתי לעצמי שיש בך נשמה של שרץ", העדפתי למחוק בכלל.

– הרי אתה יודע שהנוער של היום שונה לגמרי מהנוער של שנות הששים, שקרא ספרים בשקיקה. בטח חשבת על זה, לא?
– הנוער לא שונה אולי, אבל סדרי העדיפויות שלו שונים. וגם המושגים שלו שונים. הרבה מילים שבזמנו היו שגורות על כל לשון אינן מוכרות כלל לנוער של היום, ונעלמו מהשפה העברית. לאור זאת הוספתי לספר הערות שוליים למילים רבות, וגם זאת בהומור, כמובן.

– סיפרת שאתה פוגש תלמידים רבים, שלדעת מוריהם כדאי שיכירו את הסופר שמאחורי ספריך. האם ניסית לבדוק את הנוסח החדש במפגשים האלה? התלמידים מתעניינים בתקופה שאתה מתאר?
– הם בעיקר שואלים על קטעים מסויימים האם זה היה באמת. למשל, האם באמת נכנסתם לנוח בחנות נעליים? האם באמת נסעתם ברכבת חמישה אנשים בכרטיס אחד? האם באמת הייתם נוסעים שלושה על זוג אופניים אחד, כששניים רוכבים והשלישי רץ אחריהם? ואני עונה שהדברים שנשמעים פנטסטיים הם בדרך כלל הדברים שבאמת קרו. למשל, המקרה של לייזר, שנשלח בלילה לרוקן את המימייה שלו, וכולנו שמענו את המים המכים על הסלע, ואחר כך הסתבר שהוא אפילו לא הצליח לפתוח את המימייה. זה מקרה שקרה באמת ללייזר שלנו. גם את המסטיק המשלשל ניסינו הלכה למעשה על אחד מחברינו בהצלחה רבה. הסיפור על נער שנפל לבור השתן של הפרות, אני מודה שהוא המצאה שלי, אבל לימים התברר לי שזה קרה למעשה לידידתי חסידה פעיל .

– הספר הקודם "חבורה שכזאת" זכה למהדורות רבות. אולם הספר המחודש יצא לאור בהוצאה פרטית – "הוצאת לשון" – ששמה מעלה לא רק חיוך, אלא גם נימה סרקאסטית. מדוע החלטת לעשות זאת?
– למרות השינויים שחלו מאז התחלתי לכתוב, עלי לציין שמערכת היחסים שבין הוצאות הספרים לבין היוצרים לא השתנתה. לאחר שהספר נמסר להוצאה והודפס, ההוצאה אינה מתייחסת לסופרים ואין להם מושג מה קרה לספר שלהם. רק אחרי כחצי שנה, במקרה הטוב, אנו מקבלים דו"ח על מספר הספרים שנמכרו, ותמלוגים מגוחכים שלא מאפשרים לסופר להתפרנס מכתיבתו. עכשיו אני יכול להשתעשע באשליה שאני שולט בגורלו של ספרי.

– לאחר "חבורה שכזאת" כתבת עוד שני ספרי המשך: "אני פחדן אני" ו"יוסל'ה איך זה קרה?" על אותה חבורת נערים בראשית קום המדינה. האם חשבת לכתוב ספר רביעי על המשך חייהם של בחורי החבורה?
– לא.

– אולי כדאי שתחשוב?
– אולי. יש לי עוד המון זמן להחליט, אני אפילו עוד לא בן תשעים...

---

הראיון ראה אור לראשונה בספר "ספרות ילדים ונוער" חוברת 130 כסלו תש"ע, דצמבר 2009. בהוצאת משרד החינוך והתרבות, המדור לספרות ילדים, ירושלים.

ראיינה: נגה מרון


חזרה לראש העמוד