את אראלה הציירת הכרתי לראשונה בפלמ"ח, בזמן מלחמת השחרור ואחר כך בקיבוץ נתיב הל"ה, בו ערכנו יחד את עיתון המשק.
כש"איה הג'ינגית" עמדה לצאת לאור, היה לי ברור שהיא תהיה המאיירת שלו. היה זה ספר האיורים הראשון שלה, היא ציירה אותו עם כל הלב כשבני משפחתה וחבריה לקיבוץ משמשים לה כדוגמנים שלא בידיעתם.
כ-20 ספרים משותפים נוספים ושלושים וחמש שנה מאוחר יותר, כאשר הוצאת "אורנית" פנתה אליי בהצעה להוציא את הספר מחדש במתכונת אלבומית המכילה את כל שלושת הכרכים, התניתי את הסכמתי בכך שהציורים יישארו של אראלה. למוטי לא הייתה כל התנגדות, להפך, ואראלה נרתמה לעבודה.
כחודש אחרי שהתחילה, התבשרתי מפיה שרוב העבודה כבר נעשתה ועוד שבוע היא גומרת. אחרי שבוע, בדיוק במועד המובטח, באתי לקיבוץ יחד עם עוד מאות מחבריה, שבאו להשתתף בהלוויתה. אראלה החזירה את נשמתה לבורא, כשהיא מציירת את העטיפה ומוסיפה לציור המקורי קצת צבע ושתי דמויות גזורות, אמא ואבא של איה ושל אחיה, כשהם דוחסים משהו לאוזניו.
קשה להמלט ממחשבה על נפלאות הגורל, שהחליט לפתוח את מעגל האיורים של אראלה עם "איה הג'ינג'ית" ולסגור אותו עם אותו ספר. ספר שעל כריכתו מצויירת גיבורת הסיפור כשמעגלים מעגלים מקיפים אותה.
חזרה לראש העמוד
