הידעת? שפוצ'ו כתב את ספרו הראשון "חבורה שכזאת" כשהיה בן 19 בקיבוץ נתיב הל"ה. הספר נמסר להוצאת הקבה"מ, אשר החזירה לו אותו בנימוס אחרי חצי שנה.
כשש שנים לאחר מכן נשלח הספר לתחרות ספרי ביכורים של הוצאת מסדה , זכה ב פרס ברש , יצא בלמעלה מ- 15 מהדורות והיה לסרט מצליח.
בבול שיצא במלאות למחבר 75 שנה וחודשיים, נפלה שגיאה מצערת, שמה של המאיירת אראלה נכתב בטעות הראלה . הטעות התגלתה רק אחרי שהבול כבר הופץ לסניפי הדואר.
מי שתיקן את הטעות באופן חלקי היה אורי ויסלר, שלגב הספר המשודרג "חבורה שכזאת היינו" צירף את תצלום הבול ובו רשם את המאיירת בשמה הנכון.
מה למשה דיין שיכתוב לפשפש כמוני?
התעלומה שליוותה את ספרי "חבורה שכזאת" בשנתו הראשונה, שיכולתי לפענח על ידי הרמת טלפון, אך הזנחתי ועל כן נשארה בגדר תעלומה עד היום, הגיעה לידי על גבי גלויה בדואר, בכתב-יד שהזכיר לי את כתב-ידו של איציק בית-אריה שישב לידי בגימנסיה הרצליה. בגלויה נאמר:
"ידידי, קראתי ספרך. הפלמ"ח ידע לשלב עבודת האדמה ותורת הלחימה בחוש ההומור הצברי הבריא. ספרך, בבטאו הווי זה, הוא אות לכך שרוח הדור ה'זקן' ממלחמת העצמאות לא הושחתה על ידי רוחות הפרצים של תהילת הניצחון. תבורך על מפעלך זה וברכתי לך – המשך!
שלך משה דיין
מצטרפים לברכה רות ויעל".
כשפגשתי את איציק, כעבור זמן, אמרתי לו: "אין לך כבר מה לעשות בחיים"?
הוא עשה עצמו כאינו מבין, וכשסיפרתי לו על הגלויה, נשבע לי, שלא כתב אותה. מכיוון שכך, התחלתי לחשוד בהרבה חברים אחרים, וחיכיתי לראות מי יהיה הראשון שיטפח על כתפי וישאל בתמימות אם לא קיבלתי מכתבי ברכה. עליי להסביר כי הספר יצא לאחר מבצע קדש, משה דיין היה אז בשיא פרסומו העולמי. מה לו שילך ויכתוב מכתב לפשפש כמוני? מובן, אפוא, שלא עניתי לגלויה וגם לא תליתי אותה במסגרת מעל המיטה, ורק חיכיתי לתפוס את ה'פרחח'. חיכיתי עשר שנים, עשרים ויותר, ואיש לא פנה ואיש לא טפח, ורק בימים אלה, עם מותו של האיש, באה אלי ההכרה שאולי, בכל זאת, היה זה הוא שכתב, אבל איך אוכל לדעת?
הפיצוץ של המדען אהרון דונגי
הייתה שמועה שהגיעה אלי כשהייתי עוד סטודנט ברחובות. המדובר היה באיש אחד שקרא את "חבורה שכזאת", קרא וצחק, קרא וצחק, עד שקרה לו מה שקורה רק בצ'יזבטים – הוא התפוצץ מצחוק. התפוצץ פשוטו כמשמעו. הזעיקו אמבולנס והביאו אותו לבית החולים רמב"ם בחיפה, כדי לתפור את הבטן בחזרה.
הסיפור נשמע לי כל כך דמיוני, עד שלא התייחסתי אליו ברצינות, והסתכלתי על אותה חיפנית שסיפרה לי אותו, כעל אחת הרוצה סתם ככה לעשות לי נחת רוח. הרי אפילו בספר השיאים של ג'ינס, עם כל המקרים המוזרים והמשונים שבו, אין סיפור על אדם שצחק והתפוצץ, ולא בצחוק.
את תעלומת האיש שהתפוצץ פתר לי לא בכוונה חבר טוב שלי, דני חנוך, שנכנס לבית החולים "תל השומר", כדי להוציא כמה אבנים מכליותיו. הניתוח עבר בשלום, וביום בו התכונן לצאת, הגיע לאותו ביתן לבדיקות איש בעל הדרת פנים, אהרון דונגי מצהלה, פלמחניק לשעבר, העובד כמדען בכיר ברפא"ל. כשנפרד מדני הזהיר אותו: "אם אתה לא רוצה בעיות, אני מציע לך לא לקרוא את "חבורה שכזאת". שאל ידידי: "מדוע? מה קרה?"
סיפר לו האיש שגם הוא עבר פעם ניתוח דומה. כשהחלים ונסע לבית-הבראה בחיפה, קיבל את ספרי במתנה. כשקרא בו קרה מה שקרה, וכל התפר הטרי נקרע.
כשסיפר לי דני את המעשייה, החלטתי להפסיק לחיות בספק, הרמתי טלפון אל המדען הבכיר לשאול מה האמת. כאשר הזדהיתי, פרץ האיש בצחוק מתגלגל וניחשתי כי אכן זה הוא המתפקע. הוא אישר את הסיפור, ואני בתור פיצוי הבטחתי לשלוח לו את שני ספרי ההמשך של חבורה שכזאת, "אני פחדן אני" ו"יוסל'ה איך זה קרה", אלא שאחר-כך, מתוך התחשבות במצב בריאותו, החלטתי שאולי מוטב לא לעמוד בהבטחתי.
האם רסיס של פגז שנכנס לראש של נערה יכול לצאת דרך ישבנו של אחיה?
יום אחד הגיעה אל פוצ'ו חבילה מרגשת. החבילה נשלחה מעומר, ליד באר-שבע, והכילה עותק ישן של ספרו "איה הג'ינג'ית" ומכתב בזו הלשון:
"לכב' פוצ'ו. הספר המצורף מחורר מרסיס של פגז סורי, שפגע בצריף בו התגוררתי בעין-גב. רסיס נוסף חירר את כל חולצותיי. המעשה קרה בעת שירותי הצבאי, בשנת 1962, בזמן מבצע נוקייב כמדומני (איני בטוח בשם המבצע. מה שקרה בו הוא שיחידת גולני טיהרה מוצבים סוריים מצפון לעין-גב). זה שנים רציתי לשלוח לך את ה'פלא': פגיעה בול במרכז המטרה. הספר, אגב, הוא מספריית עין-גב. אבל, חלה כבר התיישנות, לא? בברכה מקורא מרוצה". על החתום: ד"ר חיים לוטם.
"איה הג'ינג'ית" היה ספרו השני של פוצ'ו, אחרי "חבורה שכזאת", הראשון שהיה מכוון ממש לנוער. ספר שיצא כבר ב-15 מהדורות ונמכר עד היום. איירה אותו מי שהפכה למאיירת הקבועה של פוצ'ו, אראלה , מקיבוץ נתיב הל"ה. את העטיפה עיצבה כך: במרכז נראה, בצבע גזר, ראשה של איה הג'ינג'ית, כשמפיה כאילו נפלט סרט לבן, ההולך ומתעגל ויוצר כמה מעגלים ספיראליים, עד שהראש כאילו נותר במרכז מטרה. בתוך הסרט מודפס קטע מתוך הספר, המתאר איך גילתה איה שאחיה הבלתי-נסבל, נלי, מציץ ביומנה הסודי. הסרט נמשך גם אל העטיפה האחורית, כששם הוא מתפתל סביב דמותו של נלי, הנראה מכיוון הגב.
הספר ששלח הדוקטור לוטם לפוצ'ו נדפס ב-1960, המהדורה הראשונה. הנקב מראה בבירור שרסיס הפגז פגע אמנם באפה של איה, במרכז המטרה, חדר את כל דפי הספר, ויצא בדיוק מישבנו של נלי, בשער האחורי.
קשה היה שלא לחשוב על כך, שבמקום להינעץ בספר, עלול היה להינעץ במישהו אחר.
כל המעשה הזכיר לפוצ'ו סיפור הודי, שקרא בילדותו, על אותה ילדה ענייה שאהבה לקרוא והייתה נושאת עימה לכל מקום ספר, הדוק לגופה. יום אחד נורה כדור לעברה, אבל הקליע פגע בספר ונעצר וכך היא ניצלה, בזכות אהבתה לספרים.
"כל כך הושפעתי מהסיפור הזה, עד שבזמן מלחמת-השחרור, כשכתבתי יומן, תמיד החזקתי אותו בכיס החולצה. אם אחטוף כדור, חשבתי, אולי זה יעזור. והנה, פתאום מסתבר, שסיפור קצת דומה קרה גם כאן, ודווקא עם ספר שלי".
את כל סיפור הרסיס והספר פירט פוצ'ו במכתב, שאותו שיגר לקיבוץ עין-גב. וכדי לפצות אותם על הספר נקוב-הרסיס, שנסחב מספרייתם לפני כשלושים שנה, שלח להם עותק חדש של "איה הג'ינג'ית".
נקמתו של מורה
כאשר המורה משה צדק (מקור ההשראה למורה שמילקיהו) יצא לפנסיה, הזמין את פוצ'ו, תלמידו לשעבר, סיפר לו שעבר התקף לב אחד, נתן לו רשימה של 40 מבחירי תלמידיו וביקשו להזמינם להלוויתו העלולה לקרות כל יום. פוצ'ו הבטיח לקיים את המשאלה, חתם מנוי על עתון הארץ ומאותו יום החל לעקוב יום יום אחרי מודעות האבל ואפילו הקים את "עמותת מלווי צדק" כדי לעמוד בהתחייבותו. היום פוצ'ו חושב שצדק הגה את הרעיון כדי להתנקם בתלמידיו, אשר נאלצו לחכות 25 שנים עד שהמורה החזיר את נשמתו לבורא. לזכותם של התלמידים נציין שהם לא עשו חשבון עם הנפטר בן ה-90 ובאו בהמוניהם להלויה, למרות שזה לא היה על חשבון הלימודים.
הזקנים החוזרים ללמוד בגימנסיה
יום אחד בשנת 2003 טילפן פוצ'ו לחברו איציק (הלא הוא הארכיאולוג הידוע פרופ' יצחק בית אריה ) ושאל שאלה על עתיקות שנמצאו בארץ באותם ימים. איציק נתן לו הרצאה של חצי שעה. מכאן צץ הרעיון. סיפר פוצ'ו: "אמרתי לעצמי הרי יש לנו במחזור שלמדתי בו בגימנסיה הרצליה המון פרופסורים ומהנדסים ורופאים, מהם ארבעה שזכו בפרס ישראל, למה שלא ננצל אותם כדי לחזור לימי נעורינו ונלך לגימנסיה ללמוד. לעזרתי באה מלחמת העצמאות אשר בגינה הקדימה מחלקת החינוך את בחינות הבגרות של מחזור תש"ח, אשר סיים את לימודיו חודשיים לפני המועד הרשמי. באנו אל אריה ברנע שהיה אז מנהל הגימנסיה, סיפרנו לו שהגימנסיה חייבת לנו חודשיים של לימודים ואנו מבקשים לקבלם חזרה בתשלומים של יום לימודים אחד בשנה. לא ביקשנו מורים ולא ציוד מעבדה. רק חדר כתה ושירותי פעמון שנדע מתי לצאת להפסקה. הבקשה אושרה ומאז בכל שנה ב-15 למאי (יום הכרזת המדינה ויום יסוד הפלמ"ח) יוצאים תלמידי מחזור ל"ו (הלמדווניקים) מבתיהם, רוקחים תרמיל וסנדוויץ', נותנים נשיקה לאמא ויוצאים ללמוד. ביום הלימודים הראשון היו כל התלמידים בני 73, ביום הלימודים האחרון הספיקו כבר לחגוג את יום הולדתם ה-80 והעלו את זכרם של 10 תלמידים שהלכו לעולמם בשנה החולפת.
הספר הפסול
רק אחד מתוך הכ-30 ספרים שכתב פוצ'ו, תורגם לאנגלית. היה זה הספר "חבורת מתושלח", המספר על האיש עם הזקן הכי ארוך בעולם.
סוכנת ספרותית אחת הצליחה לא רק לתווך את הספר לבית הוצאה אמריקני, אלא אף לשכנע בית-ספר יהודי דתי בברוקלין לקנות אותו כשי סוף-השנה לתלמידיו. ראו פרנסי בית-הספר ספר שעליו מצויר יהודי עם זקן, שלגיבורו שם תנ"כי, שנכתב על ידי סופר עברי מארץ ישראל (אמנם בעל שם "סיני במקצת"), חשבו כי טוב – והזמינו ממנו אלפיים עותקים.
הגיעו החבילות לבית הרבי, שעמד בראש בית-הספר, וסקרנו מאוד את בנו הקטן. לא גבר זה על יצרו עד ששלף ספר מן החבילה והחל לקרוא. קרא וקרא, עד שהרגיש שמשהו בספר לא בסדר. הראה לאביו – וחשכו עיניו. הבלש חידודי, כך נכתב בספר שחור על גבי לבן, נוטל את חברתו, מושיב אותה לצדו במכונית ויוצא עימה לטיול – וכל זה בשבת, רחמנא ליצלן. ואוי לעיניים שכך רואות. מיד ציווה הרב להחזיר אחר כבוד את כל ספרי "מתושלח" אל המקום שממנו באו.
וכך, אומר פוצ'ו, איבדתי את ההזדמנות להיות סופר-ילדים בינלאומי.
"פיספוס הטפטפות"
בשנת 1958 עשה פוצ'ו את עבודת הגמר שלו על נושא ההשקיה בטפטפות, עוד לפני שהמציאו אותה. הוא קיבל מקיבוץ העוגן 200 מטר של צנור פי.וי.סי. פרש אותו על מטע בשטח של כחצי דונם ונקב בו חורים ליד כל עץ. במקביל בדק את "תגובת שתילי הדר להשקיה הניתנת רק מצדו האחד של העץ". העבודה הוכיחה חד משמעית שהעצים התפתחו יותר יפה בצד המושקה. כעבור שנה כאשר שמחה בלאס יחד עם קיבוץ חצרים פיתחו את השקאת הנטפים, כבר ידעו שיש לפרוש את הצינורות המטפטפים מכל צדדיו של העץ. הפספוס של פוצ'ו היה שבמקום להמשיך במחקרו (שהקדים את קיבוץ חצרים), לקח את תעודת האגרונום שלו והלך להיות מורה לטבע בביה"ס החקלאי "כפר גלים".
אחרונה חביבה
אומרים שאין אורח מזמין אורח, אבל מאחר שאני לא תמיד עושה מה שאומרים, אני מרשה לעצמי לארח במדור זה את דנית הקטנה מקיבוץ עין-המפרץ.
לאחרונה, אחרי שהצגת הילדים שלי "הבלש שלומיאלי בארץ טררם" החלה לרוץ מטעם התיאטרון לנוער, התחלתי לקבל הרבה מכתבי ילדים, אבל מכתב כה כן, המשקף את המציאות העגומה של הסופר העברי, כמו זה שכתבה לי דנית, מזמן לא קיבלתי.
"לכבוד ישראל ויסלר," – היא כותבת – "אנחנו רוצים אותך אצלנו בספריה כדי שהילדים יכירו אותך. אם לא תרצה לבוא, אז לא. אבל אם תרצה אז: לא בטוח. כי אנחנו שולחים גם לסופרים אחרים מכתבים ונבחור בין אלה שיסכימו (מקווים שתסלח)
בשלום רב, דנית."
אז אפשר שלא לסלוח? אי-אפשר.